פעם בחצי שנה בערך אני צריך להיות בעיר אחרת, נשאיר אותה בעילום שם.
זאת כבר מסורת שלי לסיים שם כמה שיותר מהר את מה שבאתי לעשות, ואז ללכת מהר לאיזה בית קפה שכונתי ומשפחתי קטן שגיליתי לפני הרבה שנים, באחד הביקורים הראשונים שלי שם.
אז אני יושב שם בקפה הזה בערך אחת לחצי שנה, אבל מתנהג ומרגיש כאילו אני שם כל בוקר, מיד מתחיל בסמול טוק הקבוע שנשמע ממש המשך לזה שהיה לפני חצי שנה, מכיר כבר את כל הסיפורים של כל בני המשפחה, כולל על הילדים שלהם, וכולם שם מתעניינים במה אני עושה, ואני מתעניין בהם, ויוצאות מזה גם שיחות מעניינות.
אבל הפעם היו שם רק שניים מבני המשפחה. זאת שהחיוך שלה הוא הראשון שפוגש אותי, נקרא לה יוליה לצורך העניין, לא היתה שם.
גם האקווריום הזה עם העוגות לא היה שם, והן היו על מדף אחר, אבל זה שינוי שאני מסוגל להכיל.
בימים רגילים, בתקופה רגילה, הייתי פשוט שואל "מה זה איפה יוליה? לאן היא נעלמה בדיוק כשאני מגיע?"
אבל אלה לא ימים רגילים, ולא תקופה רגילה. ובכל פעם שמישהו נעלם מתחילים כל מיני תסריטים לרוץ בראש, ופתאום פחות נעים לדבר, ופחות נעים שזאת תהיה השיחה.
המון דברים יכולים להסביר את זה שיוליה לא היתה הבוקר. אולי יש לה שפעת, אולי היא הלכה לקנות משהו, אבל יש גם אפשרויות אחרות, מפחידות. והפעם נשארתי בשקט, והקשבתי רק לסמול טוק שלהם עם עצמם שם, וניסיתי לצייר משהו אבל לא הצלחתי.
אולי הפעם, רק כדי לבדוק, אני לא אחכה חצי שנה לפני שאסע לשם שוב.