הצעירים כיום אולי פחות מודעים לכך, אבל במקור קראו לטרמינל 3 "נתבג 2000".
כי בתקופה ההיא, כלומר ככל שהתקרבה שנת 2000, התפתח מעין נוהג שיווקי כזה להוסיף לכל דבר את המספר 2000 כדי ליצור רושם של חדשנות ועתידנות. ואכן, כאקט עתידני הולם, נתבג 2000 נפתח חגיגית בסביבות שנת 2004, וכולם היו מרוצים - רובם כי נקרתה בדרכם הזדמנות להיות סרקטיים וציניים בשל האיחור הצפוי הזה.
כך או כך, לא הרבה אחרי הפתיחה החגיגית זומנתי בדרך לא דרך לתת הצעת מחיר לאיזו עבודה עבור חברה שפועלת דרך קבע בנמל התעופה.
כנהוג, נקראתי לסיור במשרדי החברה ובשטחים התפעוליים הרלוונטיים כדי לקבל מעט רקע ולאמץ את הז'רגון הנכון בהצעת המחיר ובשיחות המו"מ הצפויות לאחריה, ובסיכוי נמוך גם לשלב העבודה גופא.
הוענק לי כרטיס זיהוי מיוחד אותו ענדתי על הצוואר כמיטב מסורת ה-VIP, והוא שאיפשר לי להתהלך במסדרונות צדדים וסודיים אותם פשוטי העם לא זוכים לראות לעולם, ולא יודעים על קיומם במבנה הגדול והמסובך של הטרמינל החדש.
שם ראיתי חדרים נסתרים מהעין, מחילות אפלות עליהן שומרים דרקונים מכונפים, ורכבי חלל שנשדדו בידי הממשל באירועים שהוסתרו היטב מהציבור.
אבל הדבר הכי מפתיע היה לראות בפינה מרוחקת של אחד המשרדים את בת הזוג הקינקית שלי דאז.
כלומר, זאת לא באמת היתה היא. רק אישה עם בערך אותו מבנה גוף, וחמור מכך - אותה חולצה ייחודית, שכנראה נרכשה מאותו מדף סופעונה.
הבטתי בה במבט משתאה, למרות שלא היתה חלק מהמפגש שלשמו הוזמנתי, וכל המציאות קפאה והשתתקה לדקות ארוכות, או כך היה נדמה לפחות.
יש לי תכונה כזאת - כאשר אני רואה מישהו שדומה בעיניי למישהו, אני בשבריר השנייה מטיל עליו את כל מה שקיים במישהו המקורי: תולדות חיים, תכונות אופי, והעדפות מין וקינק.
ולכן מיד ידעתי מה הכפילה ההיא אוהבת ורוצה, באופן כללי וגם בזה הרגע, כשהיא מביטה בי ומרגישה את האנרגיה המוזרה הזאת, ולא חלילה מביטה בי ושואלת את עצמה "מי האדם המוזר הזה ולמה הוא בוהה בי ככה?"
כל האירוע הזה גרם לכך שאחרי שחזרתי הביתה היה ערב מאוד סוער וקינקי במיוחד.
וזה היה פיצוי מסויים על כך שאחר כך לא קיבלו את הצעת המחיר שלי לעבודה הזאת.