בוקר אחד לפני כך וכך שנים, עת עבדתי במשרה נוחה שבה אפשר היה מדי פעם להמציא תירוץ כלשהו ולהגיע מאוחר, התעורר בי דחף ללכת לים.
וזה היה מוזר כי לא אהבתי ללכת לים.
המצאתי תירוץ כלשהו ונסעתי. הפקקים בדרך גרמו לי לרצות לוותר על כל העניין, אבל כבר הייתי כלוא בהם, וגם בכבוד של התוכנית הטיפשית הזאת, אז עודדתי את רוחי במחשבה על כך שהאנשים השגרתיים תקועים בפקק בדרך לעבודה ואילו אני בדרך לחוף הים, וזה היה מועיל ולו בכך שזה העביר את הזמן.
כדי להוסיף על הרצינות דאז והמבוכה בדיעבד, לקחתי איתי את המצלמה.
אלה דברים שקשה להבין כיום, כשכל אחד אוחז בכף ידו מכשיר בעל כוח מיחשוב ברמה שאז נחשבה מדע בדיוני, ויכולת צילום מרשימה לא פחות, אבל באותו זמן מצלמה גדולה ומקצועית היתה יכולה לעשות רושם כביר, משום מה.
זה הסתדר נהדר עם זה שלא רציתי באמת לרחוץ בים, אלא רק לשהות בחוף ולשתות בירה במחיר מופקע באופן שערורייתי, משל אני תייר סקנדינבי שלא מבין את השפה, את התרבות, ואת זה שהוא מטומטם.
אבל המצלמה בכל זאת עשתה את שלה, ותוך כדי שאני מצלם תמונות ייחודיות אך בנאליות של חול וים, ניגשה אלי המלצרית והתעניינה.
אחרי שיג ושיח קצר, התברר למרבה המוזרות שהיא רצתה שאצלם אותה כך על החוף, מחייכת וחושפת טפח (עד כמה שניתן), למרות שאמרתי שאני לא יכול להבטיח לה חוזה דוגמנות.
מדי פעם אני נתקל בתמונות האלו באחת התיקיות היותר מאובקות שהעברתי למחשב שלי מהמחשב הקודם, ואליו מזה שלפניו, וכך הלאה.
ואני מתבונן בהן ומהרהר בת כמה היא היום, ומה קרה איתה מאז, והאם גם היא זוכרת שלפני שהיא היתה אמא עייפה שמחפשת מדי פעם לברוח לחוף הים רק כדי לצאת מהשיגרה לשעה קלה, היא היתה לכמה דקות דוגמנית חייכנית ומתוקה למצלמה של זר.