יום אחד קיבלתי טלפון מפתיע. זה היה יניב, וזה הפתיע כי לא היינו בקשר כבר 20 שנה לערך, עוד מהימים שעדיין לא המציאו בכלל את הטלפון הסלולרי.
יניב לא רצה לחדש את הקשר או לנהל שיחת הא ודא ומה התרחש בחיינו מאז ועד הלום. הוא היה חדור מטרה, והמטרה היתה נעלה.
הוא רצה להתנצל.
הוא חזר בתשובה, וביקש מחילה - לא על דבר מסויים זה או אחר, אלא כך באופן כללי, לטהר את לבו.
שנים רבות לאחור, אבא של יניב היה הבנאי/נגר/מסגר שכולם העריצו. כיום קוראים לזה "הנדימן", אם כי "הנדימן" היה תואר עלוב מדי עבור אבא של יניב.
אבא של יניב בנה במו ידיו חצי מהדירה שלהם. חדר אמבטיה מפואר, ריצוף של מוזיאון, מטבח מאוד יפה ומשוכלל, ארונות, אצטבאות בשילוב של עץ מתכת וזכוכית, וגולת הכותרת - חדר השינה שהוא בנה לו ולאמא של יניב. מיטה, ארונות, חיפויי קירות - הכל ברמה שאין מעליה, ובעיצוב שאין דומה לו באף חנות.
אבל בשלב מסויים, כך התברר לי מאוחר יותר, היא ידעה שהוא נפגש עם אחרות. היא ידעה, והם רבו וניתקו קשר.
אבל הם המשיכו לחיות יחד בדירה המיוחדת הזאת, ואני ראיתי הכל כשהייתי בא ליניב.
הייתי מתבונן בחדר האמבטיה עם השיש הבוהק והדבר המוזר הזה שנקרה "בידה", בוהה בגוף המלא והבוגר של אמא של יניב, ומציץ למיטה הייחודית שאבא של יניב בנה ורק אשתו ישנה שם, והיו לי הרבה מחשבות שמשלבות את כל אלה.
אחרי כמה שנים, שמעתי שאבא של יניב נכנע לסרטן, ושאמא של יניב עברה לגור ביישוב קטן ומרוחק. אני לא יודע מה עלה בגורל הדירה, אבל בכל זאת מדי פעם עוד הייתי שוקע בדמיונות על אמא של יניב שם.
ואחרי עוד כמה שנים קיבלתי טלפון מפתיע מיניב, שרצה לבקש מחילה.