עופר לא ידע לבכות.
מאז שנכנסנו לכיתה א', אני זוכר את החברים שעלו איתו מהגן אומרים בגאווה מסויימת שעופר אף פעם לא בוכה.
זה פשוט ריתק אותי. איך ייתכן שילד לא יבכה אף פעם? מניין הקשיחות הזו?
לא רציתי שיקרה לעופר משהו רע, אבל כן סיקרן אותי אם אי פעם המיתוס הזה יישבר, או ייסדק לפחות לכדי טיפטוף כלשהו של דמעות.
עברה שנה, ועוד שנה, וככל שהתקדמנו בכיתות ידעתי שהסיכוי שעופר יבכה פוחת עוד ועוד.
ואכן עופר לא בכה אף פעם.
זו הסיבה שהתחברתי איתו. כי גם אני לא הייתי בוכה, אלא שאצלי זה היה מסיבות אחרות. אני פשוט השתדלתי להימנע מריבים ואי נעימויות, ואילו עופר פשוט לא בכה גם כשלא נעים, גם כשהיה ריב, ואפילו כשהוא נפל ונחבל, כפי שקורה לכל ילד פה ושם.
מעבר לבכי או לא בכי, מצאנו כל מיני תחומי עניין משותפים, ותמיד אהבתי לבוא אליו ולשחק, ואני מודה, גם החיוך של אמא שלו והלבוש המעט חשוף שלה, בתקופה שמזגנים לא היו בכל בית, סייעו לי לשאוף להישאר שם ולחזור לשם.
את אבא של עופר לא ראיתי מעולם, אבל בימים ההם לא היה נהוג לחקור בדברים כגון אלה.
והכל היה טוב ויפה, עד שיום אחד עופר נסחף לריב עם ילד מכיתה אחרת, שגם היה גבוה ממנו וגם חדש בבית הספר - אבל לא חדש מהסוג הביישני, אלא מהסוג השתלטני.
והוא הפליא אגרופיו בבטן של עופר, ועופר החזיר לו, אבל כשהפרידו ביניהם זה כבר היה מאוחר מדי.
עופר בכה.
והבכי שלו היה מוזר.
קשה לתאר זאת במילים, מעין יללות של שיעול חנוק ומתייסר, כמעט על גבול השירה. לא כמו אף בכי שהכרתי מעצמי או מילדים אחרים.
המשכתי להיות חבר של עופר עד התיכון, ולבוא אליו ולשבת איתו ועם אמא שלו לארוחת ערב, אבל אף פעם לא הזכרנו אפילו ברמז את היום ההוא שבו הבנתי שהוא פשוט לא ידע לבכות.