Young Gods

"את חושבת יותר מדי" הוא אומר כשרעש הפחים המועמסים על המשאית מתגנב לצלילי סוף הלילה ואני יודעת שהגיעה השעה שלי ללכת.
הוא מתקרב לנשק לי את העורף ובדרך לוחש "למה שלא תשארי?" ואני מתחמקת ב"ככה אני". אני מעדיפה את התשובה הזאת על האמת, כי תכף תגיע השמש והסיפורים הם ארוכים.
לכי תספרי לו על ההוא שרק רצה שתשארי, זה שלא נתן לך ללכת. שהפך את צלילי משאיות הזבל לפסקול השיחות הבלתי נגמרות, שגרם לשמש להיות התזכורת לכמה יפה רומנטיקה כשמגיע הבוקר.. זה שהיום בקושי זוכר איך אני אוהבת את זה על הצד, אבל משמאל שלו, פנים לכיוון החלון. או שאני שונאת שקוראים לי 'מאמי' אבל נמסה בעדינות מכל תוספת 'שלי'.
ואיך לעזאזל אני אומרת לו בכזאת רצינות, שזו השעה שלי ללכת כי זו השעה שכל המילים מתהפכות לי בבטן כמו הגרביים של ההוא במכונת הכביסה המתנדנדת שלקח לו שנה לתקן, ועוד רגע אצטרך לתלות אותן יחד עם שלי על החבל?
הוא מחבק אותי אליו ולשנייה זה מרגיש קצת נעים. לשנייה אני יכולה לדמיין שאולי הפעם זה לא סתם, הוא ירפה רק כדי להתרסק על הדלת ולא יוותר לי. אבל שנייה היא קצרה מכדי להתרגל לרעיונות מטופשים שכאלה וגברים בעיר הזאת מעולם לא הפתיעו מישהי כמוני..
אז ככה אני. וככה אהיה, אבוא ואלך. לא אשאיר לו סיכוי לראות כמה הגוף החזק שמשך אותו, מגונן בנשיות על לב מפוחד של ילדה, זו שבסך הכל רצתה אהבה כמו בסרטים על פריז. זו שגילתה שזו תל אביב וכנראה שמחר הוא יחליף פנים ורחוב, זה יהיה מישהו אחר שיקרא לי 'מאמי' ולא יבין למה זה לא מחמיא לי, או למה לעזאזל, אני חושבת כל כך הרבה.