היום חלפתי על פני מוות.
הוא נתלה מהתקרה והריח כמו וודקה והרואין,
ולידו עמד ילד בוכה לבדו.
רציתי לומר משהו אבל החיים נעצרו בי בפנים ואיתם כל הדברים החכמים שאפשר לומר לילדים בוכים.
שתקתי.
נתתי לשלבי הריקבון המוקדמים לעטוף אותי ולרגע הרגשתי שהגעתי הביתה.
הדמעות, הסירחון, הבושה
ואיפה אמא?
הילד הבוכה הביט בי כמחפש תשובה,
אבל לא אמרתי דבר.
רק הדלקתי סיגריה ונתתי לו אותה.
עמוק בתוך העיניים שלו היה פתח קטן לעתיד שטמן בתוכו כאב אינסופי.
ימים של כדורים וחבלים וסכינים.
של אשמה ובוז.
של כעס.
הליכה מהירה בקצב אחיד הישר למסלול שמוביל אל המוות.
לא היו לי דברי נחמה, אפילו לא חיבוק. הייתי זרה מוחלטת וחוץ מפוטנציאל לסרטן וחינוך רע לא יכולתי להציע דבר.
כשהוא ינק את העשן אל תוך ריאותיו המתייפחות הסתובבתי ללכת.
בלי 'להתראות' המשכתי לנוע במסלול משלי אל פסגת התקרה.
חוזרת לשיתוק הממאיר של חוסר האונים. של המוות שהוא שלי ומחכה באחת מהמגירות בבית.
הוא הביט בי בעצב כיודע שלעולם לא ניפגש שוב ופתאום חייך בנחת ונשם עמוק.
ידעתי; גם הוא הרגיש בבית, כמעט כמו ברגע שעמד מול הגופה המתנדנדת והבין שהוא
לגמרי לגמרי לבד.
