אי אפשר לתקן את זה

לבתי קזינו  ,לכלוב , ולזירת האגרוף -יש סוד, סוד שהם שומרים ונוצרים ומוקירים, הקדוש מכל המיסתורין שלהם, רוב האנשים אינם מהמרים כדי להרוויח , אם כי זה מה שמפרסמים, מוכרים, טוענים, חולמים. אבל זה רק השקר הנוח, המכניס אותנו מבעד לדלתות .

הסוד הוא זה: רוב האנשים מהמרים  כדי להפסיד.  הם באים כדי להרגיש חיים, לרכוב על הגלגל המסתובב להתהפך עם הקלפים, עם ההתאהבות,  ולאבד את עצמם עם המטבעות, עם הריגוש, עם הגוף, והאדרנלין.   הם עשויים להתפאר בלילות בהם הרוויחו, במה שלקחו , בזיונים מופלאים , בהתמסרות מוחלטת.

אבל הם באמת חוזרים על מנת  לגעת בהפסד, באובדן, במוות הקטן או הגדול שיש בסוף. זה סוג של קורבן. זו האהבה הראשונה, זו האמת , וזה הפצע, זה מה שמרגיש חי. כל השאר זה עסקי שעשועים, פרסומת , חיוכי פייסבוק, מכירת כרטיסים.

אובססיה לא אהבה, היא הבסיס הנכון לקשר, היא אמרה, וכיבתה את הסיגריה  על פרק היד שלה, קרוב למקום שבו חותכים את הורידים, אני רוצה להשרף, לא להמהל שוב ושוב.

למה אתה שותק?

אני לא יודע אם זה רעיון טוב, שאהיה פה. שאחזור לפה.

הנה אנחנו כבר מתחילים טוב, היא חייכה, והדליקה עוד סיגריה, הושיטה לי אותה , הפשילה את השרוול, הניחה את כף היד מולי פרושה על השולחן. 

(אני לא אנשק אותך, זה עלול להפוך להרגל, ויש לי מספיק הרגלים רעים כמו שאתה יודע)

אני והכלבה-שיחה לא לציטוט

 כל מה שמרגיע אותך-מסוכן

("אנחנו נעשים מודעים לתהום רק כשאנחנו מביטים למטה, או מנסים למלא אותה-סרט הדרכה לדמויות מצוירות שמנסות להמשיך לרוץ)

בסרטים-יש אנשים  שמזייפים את המוות שלהם, את הרבה יותר מתוחכמת ומזייפת חיים,

הם לא ימצאו אותך.

(זה כל כך פשוט יותר -לוותר על המציאות מאשר לוותר על חיים דימיוניים

-שלושה צעדים פשוטים לשיפור עצמי-מדריך לאחרי החגים)

כולנו, ומה אני אגיד- לפעמים זה מדכא, סעי מהר יותר, פתחי את החלון עד הסוף שלא אשמע כלום,  אני שוב מרגיש שהדבר הכי ממשי פה, זו תחושת חוסר הממשות.

המציאות לא תמיד רואה חובה לעצמה להיות משכנעת, אז מידי פעם צצים הרגעים המוזרים האלו, שאם הייתי קורא אותם בספר, או רואה בסרט, הייתי מתבאס על מי שכתב

אמרת

אני לא רוצה לחזור לשום מקום- אני לא רוצה לגלות שהוא לא היה קיים, או שהאני ההוא , כבר לא קיים. 

מקום הזה יש לנו חיבה לעומס יתר,להצפה,  למופרז,  למוגזם, לקצה, אולי כי הקצה מחבר את החיים אל המוות, ואולי כי כמו כל המכורים-תמיד צריך להגדיל את המנה.

לפעמים כשאני מסתכל בזה מבחוץ (כמו כל דבר שאתה מסתכל עליו מבחוץ) -זה נראה נלעג בצורה מטורפת, המעגליות הזו, הצורך לשחק עם עצמך, הבחירה בבחירות חסרות מוצא מראש-בחירות משבחוץ נראות פתטיות, בשביל מה לנסוע שעה למקום שאתה לא מכיר, לאשה שאתה לא מכיר- בשביל סשן ,

ההתמכרות לפצע. לרעש שנועד לטשטש את הפחד מהאין, לסכין, לנהמה שנועדה להחליף תקשורת פשוטה ואמתית -בגובה העיניים..

כשאני לא כאן אני לא מבין איך אני מוכן להחליף את עושר הגוונים שיש בעולם הרגיל, בניגודיות החדה-הכמעט שחור לבן שיש כאן, עולם של נרקומן.

ומילא לבחור בזה-הצורך לדבר את זה כל הזמן,שגם הוא מעגלי, כמה פעמים אפשר לתאר סשן, כמה פעמים אפשר ללכת באותו שביל , מילא שהאהבה עיוורת, אבל זה שהיא כל כך מטמטמת, כמו ילד בן 3 שרוצה לשמוע את אותו סיפור כל ערב, וחסר לך שלא תשתמש באותן מילים עצמן.

וההתמכרות לריגוש, שהוא כמו קצף על הגלים, אפשר לגלוש עליו, אבל אין סיכוי שזה יחזיק מעמד, שאתה תחזיק מעמד. תמיד ההתרסקות בסוף, ואם אין התרסקות, אז אכזבת -האין התרסקות, ה"לא קרה" .

הרעב , תמיד הרעב, וכמובן אם אתה מוכן לראות גם ההרס, גם אלו שמצאו את שביל הזהב, מודים , אולי השביל זהב, אבל מסביב יש לא מעט חרא.

והסוג המיוחד של הריגוש שאתה מגלה בעצמך עם הזמן, הריגוש שבבריחה מלדעת, מלדעת את מה שאתה לא רוצה לדעת, לא במקרה אימפריות על סף הידרדרות מגלות את הילולות הסקס, אכול ושתו כי מחר נמות, אבל הכי הרבה נזדיין ונרביץ , וכולנו אימפריות, וכולנו גוועים.

ויש רגעים שבהם אתה מגלה את המעט, את ההקשבה לתו בודד, את השקט וקצת הריקנות, נדמה שעל זה את מדברת כשאת נוסעת למדבר.

ומצד שני-כל פעם שאני מנהל שיחה עם ונילים-אני תוהה-איך אפשר לחיות את החיים בארבעים קמ'ש, בלי אף פעם לרצות להאיץ.

בלי לקחת סיבוב שסביר שתצא ממנו מרוסק.