אי אפשר לתקן את זה

כשהייתי ילד, אמא שלי אמרה לי תפסיק להמציא דברים, תפסיק לשקר. והסיפור ההוא על הילד שצעק זאב , זאב -בתור מוסר השכל, והאף של פינוקיו וכ'.

והנה היום -אני נשיא ארצות הברית , ויש לי נשים כמה שאני רוצה וזין ארוך יותר מהאף של פינוקיו, וכל המבוגרים ההם -לא גומרים את החודש.

דונלד.

יש את הסיפור, ויש את הסיפור האמיתי. ויש את הסיפור על איך הסיפור הפך לסיפור , ואת החלק הזה את משאירה בחוץ כשאת מספרת את הסיפור.

(אני מת על התקופה הזו, שבה האדמה רטובה, כל כך קל לחפור קברים)

כל פעם שאנחנו מדברים, את תמיד על מפתן החיים, תראה אותי עוד שניה אני קופצת פנימה. כל פעם שאנחנו מדברים את מאיימת , עוד רגע אני עוזבת את החיים.  תראה אותי, אני קופצת.

"כל הסיפורים בסופו של דבר על זאבים, על כולם שווה לחזור שוב ושוב, כל השאר זה זבל סנטימנטלי...חשוב על זה, הם בורחים מזאבים, הם נלחמים בזאבים, הם לוכדים את הזאב, הם מאלפים את הזאב, הם נזרקים לזאבים, הם זורקים אחרים לזאבים כדי שהזאב יאכל אותם ולא אותך. הם רצים עם זאבים, הם הופכים לזאבים, והכי טוב -הם הופכים למנהיג הלהקה. אין עוד סיפורים שווים" (מרגרט)

כל תקרה לאחר שמגיעים אליה הופכת לרצפה עליה הולכים הפוך, כדי להשיג פרספקטיבה נכונה.
" התבנית היא התבנית"

-- המאמן האישי שלי במוסד בו אני מאושפז

כעורכת הדין שלך אני אומרת-אל תעשה שטויות , תהיה נחמד בבקשה , אחרת הוא יחכה לך בפינה, נסה להגיע לפשרה , כמה שתשלם זה יהיה בזול, אני חושבת שזה חשוב להיות ביחסים סבירים עם האנשים שהיינו, בן אם אתה חושב שהם חברה נעימה או שלא. אחרת הם עלולים להגיע בלי הודעה מוקדמת, בארבע בבוקר, לדפוק על הדלת , כמו בעל עם קרניים, כמו קרניים בלי בעל, לשאול מי נטש אותם, מי בגד בהם, מי עומד לפצות אותם. יש אנשים שביקור כזה לא יזיז להם, לא אתה.

אולי המטרה היא -לא לגלות מי את, 

אולי המטרה היא לסרב למי שאת, ואולי אי אפשר להבדיל באמת בניהם , בן הסירוב ובן הגילוי, והם נובעים זה מזה. כי רק ככה את גדלה, במין מיטוזה כזו, חלוקת תאים על ידי מרד בעצמך תוך שימוש  במראה, שימוש בבחילה ככלי יצירתי. סוג של עליסה בארץ המראות, עליסה בארץ האנטי חומר.

וגם לגבי האילמות ,אני חושב המון, לא על המילים אני חושב שצריך לשמור-אלא על האילמות .היא זו שמאפשרת לך לדבר. לדבר כמו שאת מדברת,  כמו שאף אחד אחר -לא.

אני באמת בסדר, לפעמים אפילו מאוד מאושר, והחיים חיים מאוד, ועדיין אני מתגעגע. ויש לי המון מה לספר לך. כנראה שלא אספר.

ורציתי להגיד לך משהו-לא להיות שמחה ומאושרת -זו לא מחלה או חטא, את לא צריכה להרפא מזה, או להעניש את עצמך על זה. האושר הפך להיות הפרעת האכילה הכי גדולה שלנו, וכמו כל הפרעת אכילה עצם ההתעסקות בו -לא בריאה, כמו שכל מחשבה על דיאטה גורמת לך מיד לאכול, אל תסתכלי בפרסומות, אל תפתחי פיסבוק, אל תאמיני לאנשים שמדגמנים חיים מאושרים, המציגים הם שחקנים-לא רופאים. ואל תעברי לבאר שבע או לעפולה בשום אופן , גם לא לתל אביב-מסיבות אחרות , הישארי קרובה.

אף פעם-בכל ההיסטוריה של ההרגעות והשלווה-אף אחד לא נרגע, מזה שאמרו לו -תרגע, אז בבקשה -התכופפי.

ואז היא התחילה לאכול את עצמה, ביס אחרי ביס, זה התחיל מקצות הציפורניים שהיא כרסמה עד לבשר. וכשלא היו ציפורניים היא המשיכה לאצבעות. מי צריך לכתוב , מי רוצה לגעת? מי רוצה להחזיק, ? רק תסכול ואכזבה זה מביא, וזה היה תענוג לאכול את עצמה, וגם תחושה של בנייה פנימית כי כמה שמעט יותר נשאר ממנה בחוץ , ככה היא הרגישה שמתפנה מקום בפנים, היא הרגישה שבמו שיניה היא מנתקת את התלות שהרעילה אותה כל חייה,.
וזה הרגיש כמו כוח, כמו אומץ, היא נזכרה בסיפורים על זאבים שמכרסמים לעצמם את הרגל שנלכדה במלכודת, ונהמה בלילה, ועוד משהו-זה היה חסכוני, היא גילתה שהיא יכולה להסתפק בעצמה.
בקשר לטעם היא לא הייתה בטוחה, היא לא הייתה אומרת שזה טעים , אבל זה הרגיש מוכר מאוד-כמו הריח של עצמך, היא קצת הצטערה שלא הלכה לפילאטיס או יוגה ועבדה על גמישות, וגם לא חשבה על הסדר הנכון, כי בלי ידיים קשה לתפוס ברגליים, ולהגיע לאצבעות שם. . אבל ככה זה, אתה תמיד מתחרט על משהו. ואחר כך מתחרט על החרטה.

עוד חלק מהכאב בפרידה, הוא  שלא רק את האדם שהיה הכי קרוב לך אתה מאבד, אלא גם את הקול הפנימי האינטימי שנוצר מולו.

הבדידות מכה מכה בך מכיוון שפתאום הקול הזה נשאר יתום, קול ששייך לשניכם  -לא רק לך, אי אפשר לדבר בו עם מישהו אחר, חדר אינטימי שיצרתם יחד, אתה אמור לעזוב אותו כבר , להתחיל לחפש חדר אחר- אבל איכשהוא קשה לך, אתה מתעכב, אין חדר אחר- וזה שהיא לא נמצאת כאן-לא הופך את המקום הזה ל-לא חדר.

אני נוהג בבוקר דרך הפקקים מנומנם, וזה תופס אותי לא מוכן, אני מספר לה בראש משהו, מסתכל בעולם דרך החלון של החדר שלנו. מנסח את זה מולה, חותך את זה כמו שהיא אוהבת, נוגע במקומות המדממים, מלטף , מזיין, מכאיב , מנשק. ופתאום מתברר לי שאין למי לתת את המילים הללו בראש שלי, שאני מדבר עם משהו שכבר לא קיים, שאפשר לקמט ולזרוק לפח.

 כן ברור שיש עוד אנשים, אבל המוזיקה הזו , גוון הקול הזה , האור הזה של אחר הצהריים -שייך לה- הוא לא מתאים לאף אחד אחר, 

וכל זה נעשה במחתרת , באוטומט, כמו נשימה, כמו ראיה, היא כבר חלק ממך, עכשיו לך תעשה ניתוח להסרת אדם, להסרת קצות אצבעות , להסרת עור. להסרת חיוך, להסרת עבר. היא כבר חלק מזרם התודעה, אז לפעמים הכי טוב למצוא דרך לכבות את התודעה עד הסוף, אלכוהול , זיונים , מכות.

וככה בלי לשים לב מידי יום אתה בונה שוב ושוב גשר, מה גשר?, מליון גשרים בתוך הראש שלך -אבל -אין גדה שניה.

ואני יודע מה תגידי-"אבל אתה רצית בזה" כאילו שזה משנה משהו.