עוד חלק מהכאב בפרידה, הוא שלא רק את האדם שהיה הכי קרוב לך אתה מאבד, אלא גם את הקול הפנימי האינטימי שנוצר מולו.
הבדידות מכה מכה בך מכיוון שפתאום הקול הזה נשאר יתום, קול ששייך לשניכם -לא רק לך, אי אפשר לדבר בו עם מישהו אחר, חדר אינטימי שיצרתם יחד, אתה אמור לעזוב אותו כבר , להתחיל לחפש חדר אחר- אבל איכשהוא קשה לך, אתה מתעכב, אין חדר אחר- וזה שהיא לא נמצאת כאן-לא הופך את המקום הזה ל-לא חדר.
אני נוהג בבוקר דרך הפקקים מנומנם, וזה תופס אותי לא מוכן, אני מספר לה בראש משהו, מסתכל בעולם דרך החלון של החדר שלנו. מנסח את זה מולה, חותך את זה כמו שהיא אוהבת, נוגע במקומות המדממים, מלטף , מזיין, מכאיב , מנשק. ופתאום מתברר לי שאין למי לתת את המילים הללו בראש שלי, שאני מדבר עם משהו שכבר לא קיים, שאפשר לקמט ולזרוק לפח.
כן ברור שיש עוד אנשים, אבל המוזיקה הזו , גוון הקול הזה , האור הזה של אחר הצהריים -שייך לה- הוא לא מתאים לאף אחד אחר,
וכל זה נעשה במחתרת , באוטומט, כמו נשימה, כמו ראיה, היא כבר חלק ממך, עכשיו לך תעשה ניתוח להסרת אדם, להסרת קצות אצבעות , להסרת עור. להסרת חיוך, להסרת עבר. היא כבר חלק מזרם התודעה, אז לפעמים הכי טוב למצוא דרך לכבות את התודעה עד הסוף, אלכוהול , זיונים , מכות.
וככה בלי לשים לב מידי יום אתה בונה שוב ושוב גשר, מה גשר?, מליון גשרים בתוך הראש שלך -אבל -אין גדה שניה.
ואני יודע מה תגידי-"אבל אתה רצית בזה" כאילו שזה משנה משהו.
