ואז היא התחילה לאכול את עצמה, ביס אחרי ביס, זה התחיל מקצות הציפורניים שהיא כרסמה עד לבשר. וכשלא היו ציפורניים היא המשיכה לאצבעות. מי צריך לכתוב , מי רוצה לגעת? מי רוצה להחזיק, ? רק תסכול ואכזבה זה מביא, וזה היה תענוג לאכול את עצמה, וגם תחושה של בנייה פנימית כי כמה שמעט יותר נשאר ממנה בחוץ , ככה היא הרגישה שמתפנה מקום בפנים, היא הרגישה שבמו שיניה היא מנתקת את התלות שהרעילה אותה כל חייה,.
וזה הרגיש כמו כוח, כמו אומץ, היא נזכרה בסיפורים על זאבים שמכרסמים לעצמם את הרגל שנלכדה במלכודת, ונהמה בלילה, ועוד משהו-זה היה חסכוני, היא גילתה שהיא יכולה להסתפק בעצמה.
בקשר לטעם היא לא הייתה בטוחה, היא לא הייתה אומרת שזה טעים , אבל זה הרגיש מוכר מאוד-כמו הריח של עצמך, היא קצת הצטערה שלא הלכה לפילאטיס או יוגה ועבדה על גמישות, וגם לא חשבה על הסדר הנכון, כי בלי ידיים קשה לתפוס ברגליים, ולהגיע לאצבעות שם. . אבל ככה זה, אתה תמיד מתחרט על משהו. ואחר כך מתחרט על החרטה.
