מקום הזה יש לנו חיבה לעומס יתר,להצפה, למופרז, למוגזם, לקצה, אולי כי הקצה מחבר את החיים אל המוות, ואולי כי כמו כל המכורים-תמיד צריך להגדיל את המנה.
לפעמים כשאני מסתכל בזה מבחוץ (כמו כל דבר שאתה מסתכל עליו מבחוץ) -זה נראה נלעג בצורה מטורפת, המעגליות הזו, הצורך לשחק עם עצמך, הבחירה בבחירות חסרות מוצא מראש-בחירות משבחוץ נראות פתטיות, בשביל מה לנסוע שעה למקום שאתה לא מכיר, לאשה שאתה לא מכיר- בשביל סשן ,
ההתמכרות לפצע. לרעש שנועד לטשטש את הפחד מהאין, לסכין, לנהמה שנועדה להחליף תקשורת פשוטה ואמתית -בגובה העיניים..
כשאני לא כאן אני לא מבין איך אני מוכן להחליף את עושר הגוונים שיש בעולם הרגיל, בניגודיות החדה-הכמעט שחור לבן שיש כאן, עולם של נרקומן.
ומילא לבחור בזה-הצורך לדבר את זה כל הזמן,שגם הוא מעגלי, כמה פעמים אפשר לתאר סשן, כמה פעמים אפשר ללכת באותו שביל , מילא שהאהבה עיוורת, אבל זה שהיא כל כך מטמטמת, כמו ילד בן 3 שרוצה לשמוע את אותו סיפור כל ערב, וחסר לך שלא תשתמש באותן מילים עצמן.
וההתמכרות לריגוש, שהוא כמו קצף על הגלים, אפשר לגלוש עליו, אבל אין סיכוי שזה יחזיק מעמד, שאתה תחזיק מעמד. תמיד ההתרסקות בסוף, ואם אין התרסקות, אז אכזבת -האין התרסקות, ה"לא קרה" .
הרעב , תמיד הרעב, וכמובן אם אתה מוכן לראות גם ההרס, גם אלו שמצאו את שביל הזהב, מודים , אולי השביל זהב, אבל מסביב יש לא מעט חרא.
והסוג המיוחד של הריגוש שאתה מגלה בעצמך עם הזמן, הריגוש שבבריחה מלדעת, מלדעת את מה שאתה לא רוצה לדעת, לא במקרה אימפריות על סף הידרדרות מגלות את הילולות הסקס, אכול ושתו כי מחר נמות, אבל הכי הרבה נזדיין ונרביץ , וכולנו אימפריות, וכולנו גוועים.
ויש רגעים שבהם אתה מגלה את המעט, את ההקשבה לתו בודד, את השקט וקצת הריקנות, נדמה שעל זה את מדברת כשאת נוסעת למדבר.
ומצד שני-כל פעם שאני מנהל שיחה עם ונילים-אני תוהה-איך אפשר לחיות את החיים בארבעים קמ'ש, בלי אף פעם לרצות להאיץ.
בלי לקחת סיבוב שסביר שתצא ממנו מרוסק.
