לפני 18 שנים. 19 במרץ 2006 בשעה 12:36
אני די בטוח שהראש שלי על סף פיצוץ.
עניין של שעות.
ועדיין אני חרמן כמו קרנף באמצע הקיץ.
מה יהיה?
פנימה החוצה פנימה
מתקדמים.התקדמנו.נתקדם.לפני 18 שנים. 18 במרץ 2006 בשעה 20:04
קשה לי.
אני מרגיש שאני רק רוצה לפרוש ידיים ולשקוע. נמאס לי להילחם במים מבלי אפילו לראות את החוף.
אני מרגיש כל כך ריק מבפנים. כלום. אני חושב שהפסקתי להרגיש באמת.
לא שמחה, לא עצב. אדישות, כל היום.
אף אחד לא מכיר אותי באמת, מישהו בכלל רוצה?
מצד אחד אני מרגיש חלול בלי מערכת יחסים בחיי, מצד שני כל כך קשה לי עם העובדה שזה כל כך חסר לי.
מה? אני לא מספיק טוב לעצמי?!
כשהייתי ילד, היה את הימים האלה, ימים שטמנו בחובם משהו מיוחד, שהייתי קם מלא התרגשות, ציפייה.
אני לא חושב שבשנתיים האחרונות התעוררתי עם ציפייה.
עד מתי?
לפני 18 שנים. 4 במרץ 2006 בשעה 13:52
כמה אנשים פה יכולים לומר באמת ובתמים שהם חפרו פנימה, חפרו כל כך עמוק שהם הגיעו למעטפת האחרונה, לפיסה דיקה של רגש שעוטפת את הגרעין שלהם?
וכשהם הגיעו לשם הם שלפו ציפורן, לא מאוד חדה, והתחילו לגרד. ולגרד. ובסוף כשהם ניקו את הדם עמד מולם ה"אני" שלהם בצורה הכי אמיתית וטהורה שיש.
אז... כמה?
האם אני יכול לומר זאת? לא, עדיין לא.
אבל זאת המטרה.
לפני 18 שנים. 3 במרץ 2006 בשעה 11:14
איך עושים את זה?!
לפני 18 שנים. 18 בפברואר 2006 בשעה 2:18
גם דובים בוכים.
לא האמנתם, נכון?
גם דובים בוכים,
דובים לא בוכים סתם.
הם בוכים רק עם סיבה.
תמיד.
אין מצב שתשאלו דוב למה הוא בוכה והוא יגיד לכם,
סתם.
גם דובים בוכים,
עם דמעות.
דמעה ממוצעת של דוב שוקלת כמו 1000 דמעות של אדם.
נשבע לכם.
אתם בטח לא מאמינים.
הרי אף פעם לא באמת ראיתם דוב בוכה,
נכון?
אז זהו ש...
גם דובים בוכים,
אבל הם תמיד עושים את זה כשאף אחד לא מסתכל.
לפני 18 שנים. 14 בפברואר 2006 בשעה 15:26
מי ידע לומר, האם יש סוף לכל דבר?
כשהבוקר מאיר, הלילה נגמר.
וכשמצלצל הפעמון סימן שהשיעור עבר.
זהו כלל ידוע, שלכל שבוע יש
סוף.
כל תינוק יודע, שכשנגמר הים
מתחיל החוף.
אך רק דבר אחד אינו ברור,
והוא לי כחידה,
האם יש קץ לבדידות?
זאת איש לא ידע.
ותודה לוולנטיין שהביאני עד הלום והיווה לי השראה לשיר זה.
לפני 18 שנים. 11 בפברואר 2006 בשעה 18:26
כולם פה באתר דפוקים בראש.
יש כאלה שיותר יש כאלה שפחות.
מעניין איפה אני ממוקם על הסקאלה הזאתי...
לפני 18 שנים. 11 בפברואר 2006 בשעה 1:51
אני רוצה לכתוב לבלוג, אני צמא לרייטינג.
רוצה לראות את מספר הצפיות עולה על גדותיו, את האהבה שלכם נשפכת כלפיי.
אבל אין לי מה לכתוב. כלום. נאדה.
דרך אגב, אם אתם כבר כאן, תציצו בארכיון יש שם דברים טובים.
נ.ב. - הפוסט הזה יכול להיחשב בתור ארספואטיקה ? (אני מקווה שביטאתי את זה נכון ולא יצאתי טמבל...)
לפני 18 שנים. 5 בפברואר 2006 בשעה 19:05
אני רוצה לספר לכם משהו די אישי,
אני רוצה לספר לכם במה חשקה נפשי.
לא רוצה לתת פליק בתחת,
גם לא מבקש לי אישה שופעת.
גרון עמוק זה דבר נחמד,
אבל לעת עתה אני אמשיך לי עם ה....יד.
לא ביקשתי שפחה ובטח לא שתיים,
לא רוצה בכלל מישהי שתשחק לי עם הזין.
משינה שרים על משהו קטן וטוב
ואני רק רוצה לקבל לפלאפון הודעה
"לילה טוב"
לפני 18 שנים. 2 בפברואר 2006 בשעה 19:35
כל כך כואב. ואין לי איך להפסיק.
אני אלך לישון.