פנימה החוצה פנימה

קיבלתי שרביט גם ממומו מהתקווה

האם קטונתי יהיה יותר מידי אנדרסטייטמנט... ?




תאמינו לי, תותח עולם אני, אה?

אז... גם אני קיבלתי. (פור דה רקורד - תודה אשרת23)

יש בערך מיליארד דברים שלא יודעים עליי, הנה 3 :

1. אני היפוכונדר מורשה
2. לפני שנה הורדתי 25 קילו
3. אני כזה תותח ב-fifa, שזה לא ייאמן....

להעביר הלאה?
זה יהיה די פאתטי כי כל העיקרון זה כאילו "לפרסם" בלוגים שאני חושב שרואיים לכך, אבל אף אחד לא קורה את הבלוג שלי אז זה כאילו ערוץ 33 פתאום יתחיל להקרין פרסומות....

לא נורא, קטן עליכם....

לאחרונה מטרידה אותי מאוד השאלה - אם אני בצומת, איך אני אדע לפנות ימינה שמאלה מבלי לדעת לאן אני רוצה להגיע?

לא, לא מדובר פה על ניווט כושל בכבישי ארצנו (מה אני, אישה?). אלא על ניווט (כושל? מקווה שלא...) בדרכי החיים.

עקב גילי הצעיר (21, יא אללה איזה תינוק אני), אני עומד עכשיו בפני כל מיני בחירות לגבי העתיד שלי.

ואני לא יודע כ ל ו ם ! ! !

מה אני רוצה לעשות עכשיו, ומה אח"כ.
אני רוצה כסף, זה בטוח. אבל עד איזה גבול?
אני מפחד להתחרט. מפחד לשבת 20 שנה קדימה מעכשיו, עם אישה + ילדים + חשבון יפה בבנק, אבל עם אוברדראפט בלב. בנשמה.

מה עושים אם טועים?!

חברי המוזרים עד מאוד שלום,

אני חושב שהיום מצאתי את הדבר הכואב ביותר שאפשר לעולל לאדם.

הבנות שבחבורה (וסלחו לי על השוביניסטיות, זה בכוונה.) אולי פחות יבינו על מה אני מדבר, אבל הבנים בטוח יבינו - מכירים את זה שאתם משחקים כדורסל ומישהו מוסר לכם את הכדור ואז, אבוי, אצבע שובבה מחליטה לפרוץ לה קדימה לפני השאר ולהתנגש חזיתית עם הכדור הכתום?
ובכן, זה קרה לי היום (בפעם ה-9 מליון בשנה האחרונה) ובין זעקה לפרץ של צחוק מריר, הבנתי. זה הדבר הכואב בעולם.
לכן, דומים יקרים, אל נא תבזבזו זמן.

קחו את השיפחה האהובה עליכם למגרש הכדורסל הקרוב לביתכם והתחילו למסור לה את הכדור.
שעה, שעתיים בסוף זה יקרה.
הכאב (לה) וההנאה (לכל השאר) מובטח.

חבר'ה אני מתאמן להיות דיג'יי, תגידו לי מה דעתכם :

"ערבבבבב טובבבבבבבב ה"כלוב"! ! ! ! ! ! ! !"

"על הפטיפונים, דיג'י מספר 1,

נוווווגעעעעעעעע איפפפפפפה שכואאאאאאאאאאאאאב"


אה, יש לי את זה או מה?

איזה יום...
כמו מניאק עבדתי היום ! ! מניאק !

התפוצץ לנו צינור בגינה. חפרתי, עדרתי, הרמתי, פירקתי והרכבתי.

והבוץ... אוי כמה בוץ....
בוא נאמר שרוב החזירים עוברים חיים שלמים עם פחות בוץ על הגוף ממה שהיה לי היום.

אבל עכשיו הכל בא על מקומו בשלום והמים זורמים לאן שמים אמורים לזרום - לביוב.

וכך, עוד יום עבר לי בחיי המשמימים עד מאוד. יום של כלום ועוד כלום.
מתי כבר יהיה לי קצת תוכן בחיים?!
אני מרגיש כאילו החיים שלי חסרי תוכן רק טיפה פחות מהשירים של רוני סופרסטאר.

אה כן, ואני עדיין לבד.
יפי קאי איי, מאדר פאקר.......

אתמול, אחרי כמה חודשים טובים, יצאתי סוף סוף למסיבה.

גיליתי דבר מעניין.
אני חושב שיש מעט מאוד דברים יותר סקסיים מאשר בחורה שרוקדת טראנסים.
ואני לא מתכוון לאלה שזזות כמו רובוט. אני מתכוון לבחורות שאצלהן הריקוד בא מהלב, שמתמסרות למוזיקה ונותנות את המושכות לביטים.
אפילו בנות שסתם ככה לא הייתי זורק עליהן מבט, ברגע שהן מתחילות לקפוץ לצלילי infected mushroom נראות לי פתאום כמו הגירסא הקיבוצניקית של בר רפאלי.

שיהיה שבוע טוב....

"אל תנסה להיות מי שאתה לא"
מישהי חכמה (מאוד) אמרה לי את זה פעם.
חכמה? גאונה!
לאחרונה אני מתחיל לפקפק.
איפה עובר הגבול בין לא לנסות להיות מי שאני לא לבין להשתמש בזה בתור תירוץ לא להתמודד עם המכשולים שבדרך?
ואם אני לא אנסה את אותם דברים שאני לא, איך אני אדע מה אני כן?

אני מניח שהשורות הבאות בטח יגרמו לכם לגחך בבוז כלפיי, ממרום גילכם המבוגר (ממרום, עאלק....)
אבל אני מרגיש שהשעון שלי מתקתק. לא יודע לומר איזה שעון בדיוק אבל משהו שם מתקתק. וזה כבר קרוב לפיצוץ.
כי עכשיו אני צעיר, עם קרוב ל-0 מחוייבות. משוחרר.
כל כך הרבה אופציות פתוחות.
וכמעט את כולן אני פוסל "כי זה לא אני, ואני לא יכול להיות מי שאני לא".
אני לא רוצה להתעורר עוד 20 שנה עם משכורת מפוצצת (ותיהיו בטוחים שעוד 20 שנה המשכורת שלי תיהיה מפוצצת) אבל עם שק של חרטות בגודל של טנק.

מתי כבר אני אעיז? מתי אני אפסיק להתבייש/לחשבן/להסתתר?

אני אוהב לראות אותך מלמעלה,
עם קולר על הצוואר
אני אוהב שהשליטה מסתכמת במבט.
אני אוהב לזיין אותך חזק,
להכאיב
ולחתום בנשיקה.
להשפיל.
אני אוהב לרומם עם אותה היד איתה השפלתי,
וחוזר חלילה.
אני אוהב שאת עושה
כי אני אמרתי,
וכי את רוצה.

שאני יכול להמשיך להתעלם מהעובדה ש... אני חרמן!