פנימה החוצה פנימה

אם יש דבר אחד שיכול לגרוף הסכמה כללית אפילו במקום כמו ה"כלוב" (כאילו, מפלגת הליכוד יותר מאוחדת מהחבר'ה פה...) זאת העובדה שללא ספק דיאט קוקה קולה זה טעם החיים.
אין על זה וויכוח, וגם אם כן, לא יכול להיות שכל כך הרבה פרסומות בעצם טועות.
השאלה שצריכה להישאל עכשיו היא, איך הגענו למצב שדיאט קולה זה טעם החיים? איך הפכנו את החיים שלנו לריקים מטעם ומלאים במרכיבים מלאכותיים, מרכיבים שבאים לתת טעם של יש גם כשבעצם אין.
אולי בגלל ש.... כל אחד רוצה שיקנו אותו יותר אנשים, אז הוא מוסיף עוד ממתיק, עוד צבע מלאכותי. עכשיו הוא נראה הכי טוב, הכי מושך.
ובכן, לא עוד.
די לממתיקים, די לצבעים.
ושלא תטעו, גם אני לא הייתי בקבוק של מי עדן זכים. אם תשימו לב פרט די חשוב חסר לו בפרופיל שלי. למה? אני מעדיף לא לדעת.
ראיתם? כן, הגיל שלי לא מופיע.
ובכן אתם מוזמנים לבדוק שוב. כי את הממתיק הזה הרגע הורדתי.

ותמיד תזכרו, מים זה אולי פחות טעים, אבל קולה עושה חורים בשיניים וגזים...

... איפה שכואב, זה טוב או רע?
הרצון, היכולת, זה מתנה או קללה?

אתה רוצה אותי, אה?
תראה אותך, עבד ליצרים שלך, מוכן להשפיל את עצמך. ובשביל מה? לטעום אותי? ללקק אותי?
אתה פשוט אפס!
אין לך טיפת בושה, כבר טעמת אותי בדרך הבייתה, מאחורי החנות, אפילו באוטובוס! ליד אנשים!!!
ועכשיו? עומד שם בפינה ומסתכל אליי, משתוקק לגעת, להריח... תמיד אתה בורח, אומר שלא עוד. אבל אני? אני לא מתרגש. אני יודע שבסוף אתה תחזור כמו האפס שאתה באמת. עם הזנב בין הרגליים. מתחנן. למבט. לנגיעה.

לטעימה אחת והאחרונה מהאדון שלך.

מוקדש לכל אלו שלטוויקס שלהם יש בנוסף לטעם שוקולד מהמם גם טעם לוואי של רגשות אשם.

לפני כמה ימים, ככה סתם במקרה יצא לי לקרוא פרופיל של אחת החברות באתר.
לא הלאה אתכם בפרטים אבל בוא רק נאמר שהפרופיל לא היה פרטני במיוחד, מה שכן אותה חברה יקרה טרחה לציין שהיא לא תענה לפניות דלות תוכן, אלא רק לפניות מעניינות ומאתגרות!
בשניות הראשונות,אני מודה, הייתי בהלם. במבט היסטורי אני חושב שאפשר להקביל אותי לבן אדם הראשון שראה את הגלגל. קשה לקלוט את סדר גודל ההמצאה.
ואז זה היכה בי. איך לא חשבתי על זה קודם?! מעכשיו דברים מעניינים ומאתגרים בלבד.
למחרת, בארוחת הערב,ישר בתחילת הארוחה הודעתי חגיגית : " משפחה יקרה, אני מבקש לומר דברים מעניינים ומאתגרים בלבד."
טוב, אז אולי הארוחה הייתה קצת יותר שקטה מהרגיל, אבל לפחות לא הלאו אותי בדברי הבל הבלים. הצלילים שליקטו אוזניי היו דברי טעם ועניין בלבד.
יומיים אח"כ יצאתי עם חברים לאיזה פאב. אני מודה, חששתי. הרי חבריי מדברים הבלים על בסיס יום-יומי, איך הם יסתגלו למציאות החדשה?
אל חשש, בהתחלה היה קצת קשה, אבל בסוף הם למדו.
אני חייב לציין ששומעים את המוזיקת רקע הרבה יותר טוב כשיש שקט בשולחן.
היום הייתה לי שבירה.
ממש רציתי לדבר עם מישהי מסוימת, אבל לא ידעתי מה לומר.
אמרתי "היי"
היא החזירה, הייתה שיחה, דווקא נחמדה.
איזה מזל שהיא עוד לא שמעה על החוקים החדשים....

בדרך כלל אני בן אדם שמח, יותר מפעם אחת אני מקבל מחמאות על חוש ההומור שלי ושכיח מאוד לראות בקירבתי אנשים מחזקים את הבטן שמא הם הולכם להתפוצץ מרוב צחוק.
אבל לפעמים, בעיקר בסופ"ש (לא יודע למה, אולי בגלל "סופשבוע רגוע" ?)
משתלטת עליי האפלה, ואני שוקע בדיכאון. לא כזה שמשאיר אותך במיטה (למרות שגם זה מגיע לפעמים) אבל אחד כזה שלאן שאתה לא הולך הוא יושב לך על הכתף, או יותר נכון על הלב.
דיכאון שכל כולו דבר אחד בלבד - הבדידות.
אני משחק כדורסל, עולה לג'אמפ, הכדור צולל פנימה, סוויש ו..... אין לי מי שתחבק אותי בלילה.
אני שומע איזה טראנס מקפיץ, הנה מגיע החלק הטוב ו.... אין לי למי להגיד לילה טוב.
אני יושב עם חברים בפאב, מריצים צחוקים, החיים טובים ו.... אין למי להתקשר לספר על מה שקרה לי היום.
אל תראו אותי ככה, אני לא מסכן. בחור מוכשר, עם ראש על הכתפיים, מודע לעצמו ולסביבה (יותר מידי נראה לי...). אבל, בלי אותה אחת שתשב לידי אבל קצת מלמטה, אני מרגיש כמו גבר מת מהלך.
אבל,
אל תראו אותי.... ככה?

בהתחלה בזתי להם, כל אותם כותבי הבלוגים.
מה, אין לכם חיים? אין לכם מי שיקשיב לכם?
לאחרונה, התחלתי לקרוא אותם. לא יודע למה.
בהתחלה רק של אנשים שהיה לי קשר כלשהו איתם בעבר, אח"כ זה התפתח גם לכאלה שלא הכרתי בכלל.
והנה...
פוסט ראשון, שיהיה במזל....