יומנו של חנון

אני נועל את נעלי הספורט עליי, לוקח נשימה עמוקה ויוצא מהבית.

רגע לפני שאני מתחיל, אני מחבר את האוזניות ומתחיל לבחור מוזיקה שתלווה אותי.

עכשיו אני זקוק לזה יותר מהכל.

אני מתלבט למה להקשיב ויש יותר מדי מה לבחור.

אולי מטאל, כי אני כבר עצבני?

או איזה פתיח של אנימה שטותי.

בלדת רוק קלאסית כמו nothing else matters?

כבר ירד לי החשק לבחור, המוח שלי עמוס מידי בשביל לעשות החלטה פשוטה כמו לאיזה פאקינג שיר להקשיב בזמן הריצה.

אני אשים רדיו, ככה הגורל יחליט בשבילי (או איזה שדרן ממורמר שצריך לעבוד עכשיו, מה שבא קודם).

הרבה זמן לא שמעתי רדיו.

מי צריך אותו כשהספוטיפיי הוא מאסטר בלמצוא לך את השיר המושלם עבורך?

אך עם המזל שלי, היום ספוטיפיי החליט שהוא דווקא לא חד.

אצטרך לחזור בזמן, איזה עשור אחורה לתקופה יותר פשוטה; בלי אחריות על הכתפיים, שיעורי בית ודרמה לגבי המיצ"ב הבא.

אחזור אל הזמן שבו לא הייתי צריך לקבל החלטות ולבחור, יש בית ספר ולו"ז קבוע.

בלי להיות אדון לעצמי שבשעה שמונה בבוקר כל יום מחליט מה הוא הולך לעשות ומה צריך לקבוע.

לימים בהם הייתי נוסע באוטובוס בקו 83, עם שלום הנהג שתמיד היה משמיע גלגל"צ בפול ווליום.

בדיוק התנגן השיר של תיסלם, "רדיו חזק".

"היא אוהבת רק רדיו חזק אוהבת רדיו חזק אוהבת שמנגן.."

"כן, היא."

חשבתי לעצמי בזמן שהתחלתי לרוץ.

היא מקור הבעיה שלי.

היום, בשיא חוצפתה, היא החליטה לפוצץ את הכל בפנים רק כי איננו רואים עין בעין.
כל מה שביקשתי ממנה זה לקחת את היד שהושטתי לעזרתה.

אך היא מהאנשים האלה שמעדיפים להיות צודקים ולא חכמים, גם כשחייב לבקש עזרה.

השירים ברדיו המשיכו להתנגן ואני הגעתי לעלייה בדרכי לכבוש את הפסגה.

הגוף שלי מתנקה אט אט מהכאב, ממנה.

"זה כבר לא משנה.
היא עשתה את הבחירה שלה" אני אומר לעצמי.

אני מוצא את עצמי שוב באזור הנוחות, שמספק לי שליטה.

אני אדון לעצמי!
אם אני מחליט שאסיים את העלייה אז וודאי שאכבוש אותה.

אני לא יודע איך להתנתק מהמצב הזה: להיות תמיד בקונטרול, גיבור של כולם.
זה שתמיד יבוא לעת צרה.

תמיד עם היד על הדופק, מוכן לכל משימה.

אך מה אם כל זה לא נכון?
אולי זה רק מה שאני חושב?

בזמן שאני מנתח את הסיטואציה עולות לראש שאלות וכרגע אין לי תשובות.
האם זה משנה? הרי הגעתי לפסגה.

יש עוד קצת אנרגיה ואחלה שירים בגלגל"צ, אולי נרוץ את הדרך חזרה בירידה?

החלטתי לעצור את הריצה וללכת, ככה זה יותר בטוח.

אם הייתי רץ למטה הייתי עלול לאבד את זה.

רגע אחד אתה בפסגה ורגע אחרי זה אתה דוהר כמו סוס פרא במדרון תלול, ככה מובטחת לי נפילה.

אם אפול, אני אתגלגל בירידה ואמצא את עצמי חסר אונים לחלוטין, סופג עוד חבטה ומהלומה; שם למטה מחכה תהום עמוקה.
לא קל לצאת ממנה, מניסיון אני יכול להגיד שזה דורש הרבה עבודה.

תכלס, אני יכולה להבין אותה.

היא שם, למטה, בתהום הזאת והיא כלואה, מגרדת את ציפורניה בקיר כך אולי תטפס למעלה את דרכה.

הדרך שלה היית מלאה בכוונות טובות אבל במקום לכבוש את הפסגה היא רצה בעמוק בירידה.

אז כן, אני הולך את הירידה, ככה אני שולט על כל צעד ומונע מעידה.

 עדיין תקועה לי שאלה אחת בראש בלי פתרון.
איזה מזל שתכף אגיע לפארק, זה עם הנדנדה הישנה, קצת נוסטלגיה שאולי תיתן לי תשובה.