יומנו של חנון

פרפר יפה שרוצה לפרוס כנפיים, לצאת מהגולם אל העולם.

פרפר יפה שרק רוצה לעוף.

כמה חבל שנתפסת ברשת העכביש.

למה אני תמיד מוצא את עצמי מתעסק בחרא באמצע הלילה? 

נו, זה הרי ברור, אני תמיד חייב להיות בטופ; לשלוט בסיטואציה. אז מה הפלא שמתקשרים אליי באמצע הלילה כי היא אמרה ככה וההוא אמר ככה..

פאק, אתם אנשים בוגרים! אתם מתנהגים כמו ילדים בגן כי לקחו לכם את הצעצוע/התפקיד הזה שכל כך רציתם. 

מי ישמע, זה שלא שמדובר פה על קידום משמעותי בקריירה, סה"כ מקום התנדבות בקהילה. 

למה זה תמיד כך? 

ממשבר אחד לאחר, לא יכול פשוט לשחרר...

מה לעשות, זה הריגוש.

בשביל זה אני חי, בלי שבעים טון אחריות על הכתפיים, לא שווה לקום בבוקר. 

אין דבר, תכף זה נגמר, אני אמשיך הלאה בלי להסתכל לאחור.

אני אמצא את המקום הבא; אני אמצא את האתגר הבא.

גם שם יהיו משברים לפתור על ימין ועל שמאל, אך כמו תמיד אני אמצא את הפתרון

רק בחייאת.. למה באמצע הלילה??

אנחנו לא משפחה שכולה, 

לא איבדתי אח או דוד או חבר בקרב, סה"כ יש לי פריווילגיה לדעת שכל היקרים לי שרדו עוד שנה ולא נפגעו בגלל מלחמה שלא נגמרת. 

אבל לא כולם כמוני, השכנה למשל איבדה את בנה בתאונה מבצעית. מעולם לא הכרתי אותו כי הוא מת לפני שנולדתי אבל אותה אני מכיר היטב. 

השרת בבית הספר שתמיד מחייך איבד את בנו באסון המסוקים, לא הכרתי את בנו אבל אותו כן. 

פעם היית לי חניכה שסבא שלה נהרג בפיגוע, אני בספק אם היא הכירה אותו אבל כילדה בכיתה ג היא היית מספיק בוגרת כדי להבין. 

אני כל שנה מחדש שומע מהאנשים האלו את הסיפורים שלהם, כל שנה מחדש אני מנסה להבין איך הם מצליחים להמשיך בחיים אחרי אסון כזה, לפעמים אני מבין שאין להם ברירה.

למרות שלא הכרתי אף חלל מערכות ישראל אני מכיר כאלו שכן וכל שנה מחדש זה הורג אותי, כמה סבל וכמה דם נצטרך עוד לשפוך עד שסוף סוף יהיה שלום. 

אני מקווה לא להכיר אף אחד שיוגדר כולל מערכות ישראל, אני מקווה שאף אחד לא יכיר עוד חללים חדשים.

הרבה פעמים נראה שסשן שיבארי הינו דבר גרנדיוזי ונשלט/ת תלויים באוויר, סשן שצריך הרבה אימונים בשביל להגיע לתוצאה הרצויה ובסוף יוצאות אחלה תמונות.
בעוד שכל אלו יכולים להיות חלק מסשן שיבארי, הסשן הכי משמעותי שהעברתי כלל רק חבל אחד.
חבל אחד שתפס את הידיים ואת הרגליים, עובר בכמה מקומות אסטרטגיים וזהו. קשורה, זרוקה כמו סמרטוט על הרצפה בחוסר אונים מוחלט.

אני יכול לעשות מה שבא לי, לתפוס, לצבוט, לשרוט ולנשוך, לגעת בפטמות וגם באיזורים אחרים...מה תעשי? איך תתנגדי? את 100% נתונה לחסדי.

ואז התכווצת, פעם אחר פעם, חונקת דמעות, מנסה בכוח לא לבכות..."את בסדר?" שאלתי.
בקול חנוק הצלחת להוציא מילה אחת בודדה "ירוק" ואני ממשיך.

האורות בחדר חשוכים, רק את, אני והבכי המתגבר, אני נהנה מהסיטואציה, הדמעות זולגות ומידי פעם אני עוצר בשביל לנגב אותן. אבל אני ממשיך, מושך בשיער, שורט את כולך ואת מתקפת לכדור קטן ומייבב. אני מנותק מהמציאות וגם את, אני מרוכז ביופי שלך, בהתמודדות וההתמסרות שלך לסיטואציה ואת צפה בים של כאב ומחשבות, אני מנסה להבין מה יותר כואב, החבל או הנפש והאם זה בכלל משנה?

בסוף הסשן אני עוטף אותך לחיבוק ארוך, מנגב את מעט הדמעות שעוד נשארו ומתעניין לפשר הבכי ואת משתפת אותי בתחושות ופחדים, משתפת אותי על מקרי עבר קשים ועל תחושת הביטחון שאני מעניק שאת קשורה בחבלים.
אנחנו מכירים תקופה לא ארוכה וכבר כמה פעמים שיתפת אותי בסודות כמוסים, יש ביננו קשר מיוחד (Pun intended) בזכות החבלים.

הנקשרת שלי ביקשה לנסות קצת קשירות אז לימדתי אותה כמה קשירות בסיסיות.

היא בתורה ניסתה אותן על חבר משותף (בהשגחתי כמובן) שמאוד התלהב מהרעיון.

עכשיו היא לא רוצה להפסיק לקשור והוא מתחנן ל"רק עוד קשר אחד" 

לפחות היא מתעללת בו כמו שצריך 😈

ניסיתי לתמוך, לחזק, להרים ואני מרגיש אשם.

ניסיתי לפגוע, להוריד, להשפיל ואני מרגיש אשם.

רצית כנות מלאה עד הסוף, ביקשת את זה, דרשת את זה.

אז לא חסכתי, לא כיבסתי עם מילים יפות, אמרתי מה שאני חושב.

בשום שלב לא ניסיתי להגן או ללטף אותך, סה״כ רציתי לראות אותך מאושרת, מחייכת, את כל כך מלאה באהבה אז מה זה משנה מה אני חושב??

לא משנה מה ניסיתי לעשות אני מרגיש אשם, על רגשות, על מעשים, על ניסיונות לעודד.

אני לא מבין למה אני מרגיש כל כך אשם.

אולי אני מרגיש אשם כי זה מה שרצית.

חיפשת דרך קלה לצאת ואני נתתי אותה בשמחה.

עומדות בפני שתי אופציות עבור סיטואציה לא קלה.

מצד אחד לאבד מישהי שממש חשובה לי

ומצד שני לסבול, להתפשר ולקוות שישתפר.

בגלל שלושה מילים פשוטות הכול הדרדר, אם לא הייתי אומר אותם עדיין היינו בחוויה אחרת ולא הייתי צריך לבחור.

יש בי צד שרצה לוותר, להגיד למה להילחם למה זה שווה את זה.

ויש בי צד שמזכיר לי כמה היא מיוחדת, חכמה ושנונה. 

כמה אני לומד ממנה ומשתפר כבן אדם, הרי השאיפה שלי היא תמיד לצמוח ולהתפתח.

כמה כיף לי לשכב איתה במיטה ולבהות בתקרה ולא להפסיק לחפור עד חמש לפנות בוקר. 

אז היא אומנם מביאה איתה אתגרים רבים ואולי אנחנו לא לגמרי מתאימים אבל לי קשה לוותר, אולי זה עקשנות, אולי זה אגו, אולי כי אני פשוט לא רוצה לפספס.

אני לא יודע אם אי פעם נצליח לגשר על הפערים, אני לא יודע אם התחושות של האשמה ייעלמו או אם רגשות אחרים ייבנו ואני אפילו לא יודע אם זה מקרה אבוד...

בסוף אקבל החלטה..אני רק יודע שאני רוצה להיות עוד קצת לידה.

אני נועל את נעלי הספורט עליי, לוקח נשימה עמוקה ויוצא מהבית.

רגע לפני שאני מתחיל, אני מחבר את האוזניות ומתחיל לבחור מוזיקה שתלווה אותי.

עכשיו אני זקוק לזה יותר מהכל.

אני מתלבט למה להקשיב ויש יותר מדי מה לבחור.

אולי מטאל, כי אני כבר עצבני?

או איזה פתיח של אנימה שטותי.

בלדת רוק קלאסית כמו nothing else matters?

כבר ירד לי החשק לבחור, המוח שלי עמוס מידי בשביל לעשות החלטה פשוטה כמו לאיזה פאקינג שיר להקשיב בזמן הריצה.

אני אשים רדיו, ככה הגורל יחליט בשבילי (או איזה שדרן ממורמר שצריך לעבוד עכשיו, מה שבא קודם).

הרבה זמן לא שמעתי רדיו.

מי צריך אותו כשהספוטיפיי הוא מאסטר בלמצוא לך את השיר המושלם עבורך?

אך עם המזל שלי, היום ספוטיפיי החליט שהוא דווקא לא חד.

אצטרך לחזור בזמן, איזה עשור אחורה לתקופה יותר פשוטה; בלי אחריות על הכתפיים, שיעורי בית ודרמה לגבי המיצ"ב הבא.

אחזור אל הזמן שבו לא הייתי צריך לקבל החלטות ולבחור, יש בית ספר ולו"ז קבוע.

בלי להיות אדון לעצמי שבשעה שמונה בבוקר כל יום מחליט מה הוא הולך לעשות ומה צריך לקבוע.

לימים בהם הייתי נוסע באוטובוס בקו 83, עם שלום הנהג שתמיד היה משמיע גלגל"צ בפול ווליום.

בדיוק התנגן השיר של תיסלם, "רדיו חזק".

"היא אוהבת רק רדיו חזק אוהבת רדיו חזק אוהבת שמנגן.."

"כן, היא."

חשבתי לעצמי בזמן שהתחלתי לרוץ.

היא מקור הבעיה שלי.

היום, בשיא חוצפתה, היא החליטה לפוצץ את הכל בפנים רק כי איננו רואים עין בעין.
כל מה שביקשתי ממנה זה לקחת את היד שהושטתי לעזרתה.

אך היא מהאנשים האלה שמעדיפים להיות צודקים ולא חכמים, גם כשחייב לבקש עזרה.

השירים ברדיו המשיכו להתנגן ואני הגעתי לעלייה בדרכי לכבוש את הפסגה.

הגוף שלי מתנקה אט אט מהכאב, ממנה.

"זה כבר לא משנה.
היא עשתה את הבחירה שלה" אני אומר לעצמי.

אני מוצא את עצמי שוב באזור הנוחות, שמספק לי שליטה.

אני אדון לעצמי!
אם אני מחליט שאסיים את העלייה אז וודאי שאכבוש אותה.

אני לא יודע איך להתנתק מהמצב הזה: להיות תמיד בקונטרול, גיבור של כולם.
זה שתמיד יבוא לעת צרה.

תמיד עם היד על הדופק, מוכן לכל משימה.

אך מה אם כל זה לא נכון?
אולי זה רק מה שאני חושב?

בזמן שאני מנתח את הסיטואציה עולות לראש שאלות וכרגע אין לי תשובות.
האם זה משנה? הרי הגעתי לפסגה.

יש עוד קצת אנרגיה ואחלה שירים בגלגל"צ, אולי נרוץ את הדרך חזרה בירידה?

החלטתי לעצור את הריצה וללכת, ככה זה יותר בטוח.

אם הייתי רץ למטה הייתי עלול לאבד את זה.

רגע אחד אתה בפסגה ורגע אחרי זה אתה דוהר כמו סוס פרא במדרון תלול, ככה מובטחת לי נפילה.

אם אפול, אני אתגלגל בירידה ואמצא את עצמי חסר אונים לחלוטין, סופג עוד חבטה ומהלומה; שם למטה מחכה תהום עמוקה.
לא קל לצאת ממנה, מניסיון אני יכול להגיד שזה דורש הרבה עבודה.

תכלס, אני יכולה להבין אותה.

היא שם, למטה, בתהום הזאת והיא כלואה, מגרדת את ציפורניה בקיר כך אולי תטפס למעלה את דרכה.

הדרך שלה היית מלאה בכוונות טובות אבל במקום לכבוש את הפסגה היא רצה בעמוק בירידה.

אז כן, אני הולך את הירידה, ככה אני שולט על כל צעד ומונע מעידה.

 עדיין תקועה לי שאלה אחת בראש בלי פתרון.
איזה מזל שתכף אגיע לפארק, זה עם הנדנדה הישנה, קצת נוסטלגיה שאולי תיתן לי תשובה.