יומנו של חנון

הרבה פעמים נראה שסשן שיבארי הינו דבר גרנדיוזי ונשלט/ת תלויים באוויר, סשן שצריך הרבה אימונים בשביל להגיע לתוצאה הרצויה ובסוף יוצאות אחלה תמונות.
בעוד שכל אלו יכולים להיות חלק מסשן שיבארי, הסשן הכי משמעותי שהעברתי כלל רק חבל אחד.
חבל אחד שתפס את הידיים ואת הרגליים, עובר בכמה מקומות אסטרטגיים וזהו. קשורה, זרוקה כמו סמרטוט על הרצפה בחוסר אונים מוחלט.

אני יכול לעשות מה שבא לי, לתפוס, לצבוט, לשרוט ולנשוך, לגעת בפטמות וגם באיזורים אחרים...מה תעשי? איך תתנגדי? את 100% נתונה לחסדי.

ואז התכווצת, פעם אחר פעם, חונקת דמעות, מנסה בכוח לא לבכות..."את בסדר?" שאלתי.
בקול חנוק הצלחת להוציא מילה אחת בודדה "ירוק" ואני ממשיך.

האורות בחדר חשוכים, רק את, אני והבכי המתגבר, אני נהנה מהסיטואציה, הדמעות זולגות ומידי פעם אני עוצר בשביל לנגב אותן. אבל אני ממשיך, מושך בשיער, שורט את כולך ואת מתקפת לכדור קטן ומייבב. אני מנותק מהמציאות וגם את, אני מרוכז ביופי שלך, בהתמודדות וההתמסרות שלך לסיטואציה ואת צפה בים של כאב ומחשבות, אני מנסה להבין מה יותר כואב, החבל או הנפש והאם זה בכלל משנה?

בסוף הסשן אני עוטף אותך לחיבוק ארוך, מנגב את מעט הדמעות שעוד נשארו ומתעניין לפשר הבכי ואת משתפת אותי בתחושות ופחדים, משתפת אותי על מקרי עבר קשים ועל תחושת הביטחון שאני מעניק שאת קשורה בחבלים.
אנחנו מכירים תקופה לא ארוכה וכבר כמה פעמים שיתפת אותי בסודות כמוסים, יש ביננו קשר מיוחד (Pun intended) בזכות החבלים.