הילה התחילה לעבוד במפעל לפני חודשיים, בחורה צעירה סוף שנות העשרים, נשואה די טריה אחרי לידה ראשונה. בחורה עם חיוך שובה לב ועיניים שאפשר ללכת לאיבוד בתוכם.
קבענו היום ללכת לראות משהו במתקן ייצור, הגעתי למשרד שלה, ישבנו אחד מןל השני, דיברנו קצת, צחקנו על שטויות, שום דבר שיכל לרמוז על מה שיקרה שם בעוד כמה דקות. במפעל חייבים להסתובב בבגדי עבודה ונעלי עבודה (כפי שכבר כתבתי בעבר). אז תוך כדי דיבור חלצה את הכפכפים (המאוד לא מעניינים שלה יש לציין) והתחילה להתעסק עם הגרביים. אז, כדרך אגב, ציינה שממש כואבת לה הרגליים והתחילה לעסות את כף הרגל. בשלב הזה אני התחלתי לאבד את הקשר עם העולם שמסביבי, וכל מה שהצלחתי לראות היה את אצבעות ידה עוברות בין בהונות רגלה.
ציינתי בנון שלנטיות שהיא לא מעסה נכון את כף הרגל, הרימה מבט שואל "ואיך כן עושים את זה?" שאלה. ולפני שהספקתי לחשוב על זה חפנתי את כף רגלה והתחלתי לעסות אותה. בהתחלה היא רק חייכה, ואז התחלף המבט שהתמוגגות של אושר.
שתי דקות אחרי זה, כשאני כבר עומד על ברכי כדי שיהיה לשנינו יותר נוח, שאלתי האם יש לה קרם לחות, כי קשה לעסות על עור יבש. אמרה, במבט עצוב שלא. לא בטוח מהיכן שאבתי את אומץ באותו הרגע, אך העברתי את הלשון שלי לאורך כל כף רגלה. מתחיל בעקב ומסיים בין הבהונות ואז ממשיך לעסות.
אחרי עוד שתי דקות, שהרגישו בחינתי כנצח, עבר מישהו ליד דלת משרדה שנינו קפצנו. הסתכלתי עליה ממקומי על הרצפה, נראה שרק עכשיו הבינה מה בדיוק קרה כאן ולא הייתה בטוח מה צריך לעשות. עוד חצי דקה והמבט המבולבל התחלף באחד עם מטרה. הלכה לדלת, נעלה אותה, חזרה אלי והושיטה לי את כף רגלה.
זה נגמר בכך שעשיתי שלולית של זרע על הרצפה ובתמורה קיבלתי חיוך שבהחלט גורם לי לצפות לבאות...
