אני מסיים אוטוטו את לקט הסיפורים של רוברטו בולניו. נחמד מאד, מעניין, למעט כמה סיפורים שלא התחברתי אליהם ועזבתי לאחר עמוד או שניים (הלוואי שידעתי ככה לשחרר גם בחיים הפרטיים).
באחד הסיפורים הוא מדבר על סופר שנמצא בארגנטינה וככל שהוא שוהה שם יותר (בבואנס איירס), הוא יותר סולד מהארגנטינאים. הוא יושב בכמה בתי קפה מובילים בעיר, עם כל מיני אנשי עסקים רציניים, סופרים ואנשי רוח, ושם לב שכל שיחה מסתיימת בסיפורי גבורה על כיבושים רומנטיים - כל אחד מספר על המאהבות שהיו לו.
אז למה הוא סולד מהם? כי הם משוויצים בזה שהם תקעו את הנשים בתחת. חדרו אליהן מאחור. זה מרתיע אותו, את הסופר עליו מדבר בולניו וגם את בולניו עצמו, שאומר שהמנהג הזה נובע מאגרסיביות ורצון לקבל בעלות מלאה על הנחדרת וזה אגרסיבי ואלים בעיניו, ומשקף חברה אלימה.
ובכן, אני נוטה להסכים איתו, למרות שאין לי התנגדות לחדור למישהי מאחור.. ואני לא אדם אלים.
ואולי כן.
