התיקון

חלמתי שמישהו מחבק אותי בלילה. הדופק שלי מואץ ואני מבוהלת ונראה לי שזה היה סיוט. 

הירח זורח והוא חסר. גם אני חסרה. (את מה שאני חסרה אף אחד מכם לא יוכל להשלים). סופת הברקים חלפה ואני שוב בעינים סומות ופקוחות לרווחה תחת כוכבי מדבר רטובים יותר מהעינים היבשות שלי.   הכוכבים האלה בכלל היו משהו אחר פעם. וגם אני. הייתי משהו אחר פעם. איבוד קמה לתחיה אבל הפעם זה אמיתי. איזה פחד. 

מאחורי קרומי ההדחקה

ומאחורי עיני הסומות 

אני רואה ברקים מבעירים את השמים 

הפעם אני יודעת

זה לא אתה

אפילו לא את זונה מטונפת מפוארת

בליל הסערה האילמת

זו

רק

אני. 

הלוואי שחקקתי בכתובת קעקע על קירות ליבי את הלילה הזה. ואז אוטמת אותו בניילון נצמד-בטון מזויין-זכוכית ממוגנת ונשארת בו לבדי להדהד את הדמעות שנגמרו לי. 

#אף פעם לא הרגשתי שמשהו מחליא אותי. עד עכשיו. 

זה שוב חונק אותי ואני טובעת. 

אתה כותל הדמעות שלי וגם תא הוידוי. אתה המזבח ואני הנעקדת. וגם האש. והמאכלת. 

עוד פחות מחודש שנראה כמו נצח 

כבר עברנו נצח ועכשיו זה קרוב

אתה מחיה המתים וגם

המוות עצמו. 

כבר הייתי בסדר כמה ימים. בסדר שטוח כזה אבל בסדר. והנה שוב תהום. כמעט יכולה להגיד שהתגעגעתי אבל האמת שלא. 

אני מפחדת. 

שלך, נצח.

אז המקום שאני בו עכשיו מזכיר לי כל כך את המדבר שהיה חלק מאהבת הנעורים המאוחרת שלי. וכיוון שגם הוא היה כל כך שם בתוך הסיפור הזה, החלטתי לספר לך על הפעם ההיא בנחל עתק. 

יצאנו מוקדם בבוקר באוטובוס שעולה במעלה אילת וירדנו באמצע שומקום. זוכרת בדיוק את הבוקר ההוא.  אז לא האמנתי בנו. לקח לי הרבה שנים להאמין לו. 

ישבנו במקום שימים אחר כך ראיתי בו אפעה, אני נשענת עליו ומפשקת רגליים בלב המדבר מלא ההוד הזה. וכמו שאני הובלתי אותו עמוק אל המדבר האהוב שלי, הוא הוביל אותי עמוק אל תוך העונג שלי. הגניחות שלי הדהדו בנחל החרב. היו לו אחר כך מגבונים כי אז עוד היינו כה ונילים (לא באמת) ונשאר לנו עוד יום שלם של הליכה. 

מכל הזכרון הזה נשארה לי רק שאלה אחת. אולי אני אפילו יודעת מה התשובה. 

כשטועמים טעם גן עדן*. כל הזיופים עושים בחילה. 

*כולל רוק וזיעה וזרע

**על טעם וריח וזה.

אותה רצפת העץ הערומה, אותן רגליים יחפות.

הגעתי לדירה הזו חצי שיכורה והרבה מרוסקת. (איך העזתי אז להשתכר? כמה רע היה) רגע לפני שכולם הגיעו ונכנס הבלגן שקוראים לו חיי, עשיתי את הדבר היחיד שהיה נראה לי הגיוני. התפשטתי מול החלון אל הרחוב הסואן, נשכבתי על הרצפה החשופה, גוף על עץ מהוקצע, וצילמתי לך אותי. אותי כמו מה שהייתי אז. אפילו פרסמתי תמונה בכלוב, לפני כמעט שנה. זוכר את התמונה?

מה אני היום? אמרת ברזל מלוטש. פעם הייתי ברזל, לא יודעת אם זה מה שאני רוצה היום.

למדתי מה מכאיב לי ומה שורט אותי בפצע שלא מחלים. למדתי להבחין בין כאב מענג שמשאיר סימנים בגוף, לבין הכאב ההוא המשתק שלעולם אי אפשר לקלף אותו מהנפש. לא סיימתי ללמוד. אני עוד נחבטת מדי פעם. אבל פחות.

בהרבה כאב וכמו לתלוש רקמה חיה, השלתי מעלי שריון, וכמו נשל של נחש אני כבר לא זקוקה לו יותר. תמורתו קיבלתי שריון אחר, שמאפשר לי לכאוב ולגעת ומגן עלי בצורה הרבה יותר מדויקת. ברזל מלוטש? יתכן. 

אפשר לראות

(ואז אני רואה אותך נצח)

One summer night 

Long Island city 

2017

אני רוצה שתדע שזה שאני עם אחרים לא עושה אותי פחות רעבה אליך. להיפך. 

מלון ישן, מוזיקה אפלה, כמעט הכל חשוך. אנשים במסכות עומדים צפוף, גופים נוגעים. עוברים מחדר לחדר, מקומה לקומה, הכל מותר פה. עירום, תשוקה, דם, מוות. 

ניו יורק קיץ 2017 אני נפרדת.