התיקון

לפוצץ את האוזניים ולרוץ בלי לעצור 

ואז בנשימה אחת לאסוף מהרצפה את מה שנשאר 

הלוואי שהייתי מתעלפת. או נשברת. או בורחת. אבל לא. אני לא יודעת להתעלף או להישבר. ולברוח זה לחלשים. 

זו רק עוד צלקת מגלידה סביב ליבי. 

שקט עכשיו. 

הנה

ככה אני רוצה

אני לומדת

לטפס

לא זה לא פוסט ככל הפוסטים שאני בדרך כלל כותבת. אבל כדאי לכם לראות זה ממש יפה. ותדעו שגם אני. 

החבל. שעליו אני מהלכת. הוא הרי כל כך דק עד כדי לא קיים. שאפילו מילה שלא נאמרה. מנתקת מהעוגן. ואז אני צוללת. ואין שם ממש רשת למטה. 

בשביל לנפץ גבולות

לא צריך שום כח

צריך רק מילה ממך

מבט 

לשמוע אותך נוהם אליי

והכל נמס ממני 

כמו השלג 

אל מי הירדן הסוערים

כי סערת אלי

לנצח

מנצחת

איתך

אחר כך חזרתי. הלכתי על אבנים ואז על דשא. לא יודעת מי, אבל מישהו הניח את הכרטיס שאבד לי שם על הדשא. כמה מוזר. 

וראיתי שני גברים עם מצלמות ורציתי לספר להם על שם ולבקש ששוב אתפשט ויצלמו אותי ואז נלך. בדרך חזרה רואים דברים שלא ראיתי קודם וכל הזמן חושבת האם אפשר לחזור או שתמיד זה יהיה אחרת. 

ריח של אוקיינוס מבויית ושפה אחרת אבל בכל זאת מצאתי פה פרח שאת שמו אני יודעת. 

ומה אני בכלל מבקשת. 

הגעתי לשם מתנשפת ומזיעה על אף שהיה קר אבל לח. ליד המים לח. מישהו כבר דרך בשביל בזה פעם. פינה חבויה ומזוהמת מתחת לגשר ליד הנהר. אולי אפשר לקרוא לזה בית. גרפיטי ושברי בקבוקים כמקובל. אני מתערטלת ומצלמת לך אותי אפילו שאין טעם. או אולי אני מצלמת לי אותי. איזה טעם יש לזה, וניל?  קצת קר מהרוח של הנהר ואני ערומה אז. אחר כך יורדת למים שחף מלגלג עלי. אצות מזדקנות שלא באשמתן ופיסות פלדה מחלידות מזכירים לי על הזמן. רכבת מחרישה אותי עוברת מעלי ואני נבהלת. 

רק בסוף של כל מה שהיה גיליתי שקוראים לגשר הזה הגשר לגיהנום. 

בוא איתי לשם. 

עכשיו תתלבשי ותחזרי הביתה כמו ילדה טובה. 

אחרת. 

**********************

היה הרבה יותר גרוע

הרבה יותר גרוע. 

בקפלי העור שבין האצבעות

בלכלוך שתחת הציפורניים

בכתמי השמש על מצח 

בפירור מארוחת הערב בזקנך

בנקודת חן. 

במותן.

בטבור. 

במקום בו הצוואר הופך לשכמות. 

בשיער שעל החזה

בקמטים סביב העין

במילימטר שבו מתחילה הפטמה

במרווח שבין פעימות הלב

בכל החלומות. 

בהבל פיך. 

אני הייתי מתה. ועכשיו אני רוצה לחיות. תן לי חיים, אדוני.