התיקון

במדבר פרק ה

יא וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ, אֶל-הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ, עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים; לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן, וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה--כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן. טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ, הַכֹּהֵן; וְהֶעֱמִדָהּ, לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, בִּכְלִי-חָרֶשׂ; וּמִן-הֶעָפָר, אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, יִקַּח הַכֹּהֵן, וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם. יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא; וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ, מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן, וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ, וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה, תַּחַת אִישֵׁךְ--הִנָּקִי, מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה. כ וְאַתְּ, כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ--וְכִי נִטְמֵאת; וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ, מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה, וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה, יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ--בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת, וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה, בְּמֵעַיִךְ, לַצְבּוֹת בֶּטֶן, וְלַנְפִּל יָרֵךְ; וְאָמְרָה הָאִשָּׁה, אָמֵן אָמֵן. כג וְכָתַב אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה, הַכֹּהֵן--בַּסֵּפֶר; וּמָחָה, אֶל-מֵי הַמָּרִים. כד וְהִשְׁקָה, אֶת-הָאִשָּׁה, אֶת-מֵי הַמָּרִים, הַמְאָרְרִים; וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, לְמָרִים. כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה, אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת; וְהֵנִיף אֶת-הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה, וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל-הַמִּזְבֵּחַ. כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה; וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה, אֶת-הַמָּיִם. כז וְהִשְׁקָהּ אֶת-הַמַּיִם, וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ--וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ; וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה, בְּקֶרֶב עַמָּהּ. כח וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה, וּטְהֹרָה הִוא--וְנִקְּתָה, וְנִזְרְעָה זָרַע. כט זֹאת תּוֹרַת, הַקְּנָאֹת, אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ, וְנִטְמָאָה. ל אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה--וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ; וְהֶעֱמִיד אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן, אֵת כָּל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא וְנִקָּה הָאִישׁ, מֵעָו‍ֹן; וְהָאִשָּׁה הַהִוא, תִּשָּׂא אֶת-עֲו‍ֹנָהּ. {פ}

היית מנדה. 

״באמת איני יודע כיצד השתרשה בראשי המחשבה שדי באהבה למלא את החיים תוכן ומשמעות... אף ייתכן כי התאהבתי מוקדם מדי, בגיל צעיר מדי, ובכל מאודי, וכך לא נותר בי מקום אלא לאהבה בלבד.״

עפיפונים. רומן גארי. 

בכל מאודי. בכל מאודי...  אמרת את זה פעם, לא בהקשר הנכון. 

לחיות או למות לנצח. אתה. אתה יודע, נכון? 

וכל מה שתבקש. 

אני. צריכה. אותך. 

כבר מזמן. בוא. 

אם אי אפשר לי לקרוע את המסיכה שאצלה אני מתחבאת, אז אני לא רוצה ללבוש אותה יותר. האיפור כבר החל זולג ממני ואני מפחדת שיראו. אם אני לא יכולה להראות את מה שאני באמת, אז אני מעדיפה לשכוח הכל ולא להיות את זה יותר. לא לכתוב לא לצלם לא להתלבש לא לרצות. 

אתה מבין הפער נהיה בלתי נסבל. השקר נהיה חונק ואין לי אוויר. אולי בשבילך זה לברוח בקטנה ואז לחזור. אולי כי המקום שאתה חוזר בו הוא טוב יותר. אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי את הזיג זג הזה יותר. משהו יתפוצץ. וזו תהיה אני. והרסיסים יפגעו בכל כך הרבה אנשים. 

הזרמים התת קרקעיים ששוטפים בי מטביעים אותי. אם כל פעם שאני בתחנת רכבת אני רוצה לקפוץ מתחת לגלגלים של הרכבת הבאה. אז משהו פה לא בסדר. אי אפשר לרצות כל כך ולהישאר באותו מקום כל כך הרבה זמן. נכון שכבר לא נשאר עוד הרבה. ובכל זאת. נגמר לי האוויר. אני חזקה מדי בשביל להתרסק מבחוץ, אבל בחיי שמבפנים הכל כבר רסיסים. 

המוזיקה מתפוצצת לי באזניים יש משהו שמסמא את עיני ואני מגששת אל פתח היציאה. 

מתפללת. לשכוח. 

זה כבר לא הבכי שצובט אותי במעלה הגרון. זה הרעד שמתחיל בבית החזה ומתפשט באדוות אל כולי. רוחף את עצמותיי צורב לי את הורידים מגיע עד קצות האצבעות. לפעמים זולג החוצה דרך העינים. הבכי הוא כבר פחות. כשאת בוכה אחרים יכולים לראות. את הרעד התת קרקעי הנוהם הזה רק אני מרגישה. את רעידת האדמה הפנימית המתגלגלת ממני ואלי ומהדהדת על קירות הלב שלי כל כך חזק שאני כבר לא שומעת שום דבר אחר.
יש מקום אחד שבו אני לא רועדת. שבו אני שומעת. כשהגוף שלי מונח הדוק לשלך והראש שלי בדיוק אצל המקום שבו אתה פועם. שם שקט. שם אני יכולה לנשום לאט עד הקצה של בית החזה לשים את עצמי אצלך ולנצח לרגע את המלחמה הזו.

לא תיארתי לעצמי שככה יהיה. לא יודעת מה עדיף. 

פחות כואב. מפעילה שוב את הכפתורים ההם של מה שעשה לי פעם. חושפת עור למוד צלקות לאותה סכין ומשהו שם לא עובד. לא מתניע. אי אפשר להגיד שלא מזיז לי. אבל זה לא לופת את הנשימה באבחה, ולא עוצר את הלב עם גל הדף שמתפוצץ בתוך החזה. לא, זה כבר לא ככה. 

ובלי דמעות כבר... שבוע? בלי הצורב הזה שעולה במעלה הגרון ושורף אותי כמו חומצה מבפנים החוצה עד כדי אבדן השפיות. עד כדי לרצות לצרוח אבל הכל נשאר בתוך ורק מהדהד לי בין האברים. 

ומה הכי מדהים? משום מה זה לא מרגיש לי כמו ריפוי. אני הרי ממש מבינה בצלקות, נכון? פתאום לא מצליחה למצוא רקמת צלקת. כסומא ממששת בגוף לדעת שהכל עדיין שם. אני לא בטוחה. 

לא, לא יותר וגם לא פחות. 

לך תדע. בסוף אני אפילו אפסיק לשנוא את עצמי. 

אמיצה

רוצה

משתדלת

מתפללת

נוגעת

מתגעגעת

*****************

מהדברים שאני כותבת לעצמי

הגוף שלי צורח

אותך

הכי חזק 

ובכל הכח

ואז 

עוד

יותר

חזק

ולאט ובעדינות

לרעוד תחתיך

כמו פעם

אני אחכה 

כמה שייקח

שבוע

שנה

חמש

אתה. 

עד כדי בכי

עד כדי צחוק

עד כדי אבדן נשימה

עד כדי אבדן הכרה

עד כדי דהירת הדופק בחזה

עד כדי פעירת הגוף

עד כדי כאב

עד כדי עונג 

עד כדי יופי

עד כדי כיעור

עד כדי זוהר

עד כדי טינופת

עד כדי כך רחוק 

עד אליך. 

עד כדי כך

והרבה יותר

אני זקוקה לך. 

לרגע זה נהיה לי קשה מדי. 

מזיעה

מסופקת

כאובה

ופסים אדומים שיעלמו בקרוב.

מכל האהבות שיש לחלום

ביקשתי לי אותך

אתה רחוק ממני

וליבי חסר אותך

ולא ביקשתי לי דבר

מלבד להיות שלך

מלבד להיות איתך

(עידן רייכל)