התיקון

מפלצת מרובת ראשים וגפיים

גוף ענק מתנחשל לאט ונושם

גונח ונאנק

יש את הקול הזה שמשמיע בשר בוטש בבשר 

מדי פעם נשלף איבר מתוך גוף המפלצת

יד נשלחת או רגל נמתחת להיפשק

אבר מין זקוף בוער מציץ אלי

קורא לי בואי

תיבלעי בתוך המפלצת

תטעמי גם את מין הפרי האסור

חווה שאת

לבושה בבגדי הגן בעדן

אני שומעת את קולה של המפלצת הרוחשת הזו 

היא רוחשת לי

בואי תהיי גם את גוף אחד נמהל בגוש הגופים המתענג מולך

היא הבהילה אותי במבטיה המפשיטים בתאווה הנשפכת ממעיה ללא רחם 

אז עמדתי בפתח, חסינה למפלצת

ונישקתי אותו רכות

והוא

נישק לי חזרה.

רק איתך. 

חזיון ראיתי או היה באמת

עמדתי בפתחו של אולם

אולי זה פתחו של עולם

גופים מעורטלים

שדיים פטמות זקורות לשמיים

המוני רגליים, ידיים, אברים מתנחשלים

אצבעות נשלחות מחפשות

לשונות מתלקקות זיעה ניגרת

וריח התאווה ממלא את הנחיריים

אברים המוצנעים חשופים זקופים

עמדתי בפתחו של גיהנום

בפתחו של גן העדן האבוד

בעינים קרועות מאימה

בגוף ערום וכמהה

וחשבתי

רק

עליך. 

לפעמים אומרים לי שאני יפה. או נראית טוב. או מוכשרת. או חכמה. וכל מיני סופרלטיבים אחרים. 

אבל אני יודעת שהם שקרנים. אולי לא באשמתם, אבל שקרנים. 

אם הם היו רואים את מה שאני רואה. 

נגמר לי האוויר

אתה לא מבין את הצורך שלי לקלף גלדים לפעור צלקות לזרות מלח על פצעים שעבר עליהם חוק ההתיישנות.  

אולי כי רק ככה אני מרגישה חיה. ורגע לפני שאני מתה שוב, אני שולפת איזו צלקת שאפשר לתחוב לתוכה אצבע. 

(ועד שתבוא לפצוע בי פצעים חדשים, יש לי רק את אלה הישנים, הבלתי נראים והכואבים באמת. סליחה שאני.)

והילדה הזו שאתה נהנה להשתעשע איתה
על הגבול הדק שבין קרוב ל-מדי
הילדה היפה הזו היא אני. אני של פעם. אני לפני הטעויות. לפני הקמטים לפני הילדים לפני השינויים שגזלו את גופי. אני כשעוד הייתי גומרת.
זה שזה כואב כל כך לא אומר שאני כועסת. לא עליך בכל אופן. רק על עצמי. על טיפשותי על עיוורוני על דברים שאי אפשר כבר לתקן על חיים אחרים על אהבה מדממת במובן הפשוט והפיזי של המילה.
רק להאמין שאי אפשר היה אחרת.

לפעמים אני צריכה שמישהו אחר יחיה את החיים שלי. מישהי. יותר חכמה ויותר אמיצה. אני עייפה נורא. 

אני לא יכולה יותר. מילים מהלכות בתוך ראשי ברגל דורסנית בועטות אותי החוצה. הכל בלגן אחד גדול. כמה שזה יותר קרוב,   ככה זה יותר קשה לי. 

חייך השלווים הרגילים לחלוטין פוצעים בי כקלשון את המפלצת ביד תושבי הכפר הפרימטיביים. כמו מזלג שננעץ לבדוק האם הבשר רך. 

וזה גם מרחיק אותי. אולי זה טוב. שהלב יעמוד בערך באותו מקום עם הגוף בערך באותו מרחק. כי כשהלב קרוב והגוף כל    --- כך רחוק. אז כל נשימה נמתחת. והסרעפת שורפת כשהיא נמשכת ככה אחרי הלב המזנק. הפעימות מהדהדות בין המרחקים השונים בשיר עם של געגוע. וכל האברים מתבלבלים ולא יודעים לאן להשתייך וה.... גם שם. רוצה ללכת עם הלב אבל תקוע עמוק עם הגוף המיותר המיותם.  

אני צריכה ללמוד למהול את חיי בכמות המדויקת של נוכחותך כדי לא להרעיל את עצמי. ובאשר לחייך. אני באמת לא יודעת. 

אני. לא. מתאוששת. 

עד יבוא גופך. להלום בי סערה. למזוג אותך אלי. נקטר אלים. 

״דבר שאינו בראש ובראשונה פרי הדמיון אינו ראוי שיחיו אותו. שאם לא כן, מהו הים-רק מים מלוחים ותו לא...״ 

רומן גארי. 

אתה קיים כשאני לבד ועוצמת את העינים. מאחורי העפעפיים ההלומים אתה יפה כמו הים בלילה. תחת אשמורות העינים אתה בדיוק כל מה שחלמתי. מדמיינת מגע של שיער. קמט סביב העין. צורה של האצבע המורה. קווי גוף. מתאר שפה. רק את צבע העינים לא מעיזה לחלום כי הכחול הזה מאיים להטביע אותי. גם חייך מקלשנים בי באותו האיום. אולי גם חיי. 

רוצה לדבר על אחיזה ושחרור. ונזכרת ברגע ההוא שבו הייתי זונה עם זין פועם עמוק בפה עוד אחד בכוס ופלאג זנב יפהפיה שהכנסת לתוכי. ולרגע הכל הסתחרר סביבי ואחזתי בך חזק כל כך ממש בכל הכוח של האצבעות והידים ולחשתי לך שם את הדבר היחיד שבאותה סערה הצליח לחדור את התודעה המעורפלת שלי. נאחזתי בך. ואתה אחזת אותי בדיוק באותו הכוח שאני והחזקת אותי חזק. ולחשת לי חזרה. והיינו שווים ואחוזים ויחד. את התמצית של הרגע הזה אני רוצה לחיות שוב ושוב. 

וחייבת עכשיו לשחרר את האחיזה. להרפות. כי יותר מדי. הרבה יותר מדי. אצבע אחר אצבע אני מתירה ממה שהתחיל להרגיש כמו קשר ממית כזה, עד תיוותר נקודת מגע מיקרונית חיה ופועמת ודרכה יזרמו כל געגועיי-תשוקותיי-חלומותיי-כאביי. עד שתאחז בי שוב. ואלחש לך שוב

להגיד את השם שלך. אפילו בלחש. 

יש שעות שבהן אני מחכה לך. מנסה להתגנב לך לחלומות לפני שאתה מתעורר. ואני בכלל כל כך אוהבת לראות אותך ישן. 

והאמת היא. שאני רוצה אותך יותר מכל דבר אחר. אבל אותך אין. ויש כל כך הרבה מהכל ומהאחר. 

אז אני משחררת אותך. ומשחררת אותי מלרצות כל כך. הסיפור הזה הוא בלתי אפשרי ואני מבקשת לנוח ממנו קצת. דווקא עכשיו, לקראת הסוף. ועד שאוכל לאחוז בך, להיאחז בך, לתת לך את כל מה שאני שומרת בשבילך כבר הרבה יותר מדי זמן. עד אז. 

ואולי. לא היו הדברים מעולם.