אתה קיים כשאני לבד ועוצמת את העינים. מאחורי העפעפיים ההלומים אתה יפה כמו הים בלילה. תחת אשמורות העינים אתה בדיוק כל מה שחלמתי. מדמיינת מגע של שיער. קמט סביב העין. צורה של האצבע המורה. קווי גוף. מתאר שפה. רק את צבע העינים לא מעיזה לחלום כי הכחול הזה מאיים להטביע אותי. גם חייך מקלשנים בי באותו האיום. אולי גם חיי.
רוצה לדבר על אחיזה ושחרור. ונזכרת ברגע ההוא שבו הייתי זונה עם זין פועם עמוק בפה עוד אחד בכוס ופלאג זנב יפהפיה שהכנסת לתוכי. ולרגע הכל הסתחרר סביבי ואחזתי בך חזק כל כך ממש בכל הכוח של האצבעות והידים ולחשתי לך שם את הדבר היחיד שבאותה סערה הצליח לחדור את התודעה המעורפלת שלי. נאחזתי בך. ואתה אחזת אותי בדיוק באותו הכוח שאני והחזקת אותי חזק. ולחשת לי חזרה. והיינו שווים ואחוזים ויחד. את התמצית של הרגע הזה אני רוצה לחיות שוב ושוב.
וחייבת עכשיו לשחרר את האחיזה. להרפות. כי יותר מדי. הרבה יותר מדי. אצבע אחר אצבע אני מתירה ממה שהתחיל להרגיש כמו קשר ממית כזה, עד תיוותר נקודת מגע מיקרונית חיה ופועמת ודרכה יזרמו כל געגועיי-תשוקותיי-חלומותיי-כאביי. עד שתאחז בי שוב. ואלחש לך שוב
להגיד את השם שלך. אפילו בלחש.
