חייך השלווים הרגילים לחלוטין פוצעים בי כקלשון את המפלצת ביד תושבי הכפר הפרימטיביים. כמו מזלג שננעץ לבדוק האם הבשר רך.
וזה גם מרחיק אותי. אולי זה טוב. שהלב יעמוד בערך באותו מקום עם הגוף בערך באותו מרחק. כי כשהלב קרוב והגוף כל --- כך רחוק. אז כל נשימה נמתחת. והסרעפת שורפת כשהיא נמשכת ככה אחרי הלב המזנק. הפעימות מהדהדות בין המרחקים השונים בשיר עם של געגוע. וכל האברים מתבלבלים ולא יודעים לאן להשתייך וה.... גם שם. רוצה ללכת עם הלב אבל תקוע עמוק עם הגוף המיותר המיותם.
אני צריכה ללמוד למהול את חיי בכמות המדויקת של נוכחותך כדי לא להרעיל את עצמי. ובאשר לחייך. אני באמת לא יודעת.
אני. לא. מתאוששת.
עד יבוא גופך. להלום בי סערה. למזוג אותך אלי. נקטר אלים.
״דבר שאינו בראש ובראשונה פרי הדמיון אינו ראוי שיחיו אותו. שאם לא כן, מהו הים-רק מים מלוחים ותו לא...״
רומן גארי.