התיקון

פחות כואב. מפעילה שוב את הכפתורים ההם של מה שעשה לי פעם. חושפת עור למוד צלקות לאותה סכין ומשהו שם לא עובד. לא מתניע. אי אפשר להגיד שלא מזיז לי. אבל זה לא לופת את הנשימה באבחה, ולא עוצר את הלב עם גל הדף שמתפוצץ בתוך החזה. לא, זה כבר לא ככה. 

ובלי דמעות כבר... שבוע? בלי הצורב הזה שעולה במעלה הגרון ושורף אותי כמו חומצה מבפנים החוצה עד כדי אבדן השפיות. עד כדי לרצות לצרוח אבל הכל נשאר בתוך ורק מהדהד לי בין האברים. 

ומה הכי מדהים? משום מה זה לא מרגיש לי כמו ריפוי. אני הרי ממש מבינה בצלקות, נכון? פתאום לא מצליחה למצוא רקמת צלקת. כסומא ממששת בגוף לדעת שהכל עדיין שם. אני לא בטוחה. 

לא, לא יותר וגם לא פחות. 

לך תדע. בסוף אני אפילו אפסיק לשנוא את עצמי.