התיקון

זה כבר לא הבכי שצובט אותי במעלה הגרון. זה הרעד שמתחיל בבית החזה ומתפשט באדוות אל כולי. רוחף את עצמותיי צורב לי את הורידים מגיע עד קצות האצבעות. לפעמים זולג החוצה דרך העינים. הבכי הוא כבר פחות. כשאת בוכה אחרים יכולים לראות. את הרעד התת קרקעי הנוהם הזה רק אני מרגישה. את רעידת האדמה הפנימית המתגלגלת ממני ואלי ומהדהדת על קירות הלב שלי כל כך חזק שאני כבר לא שומעת שום דבר אחר.
יש מקום אחד שבו אני לא רועדת. שבו אני שומעת. כשהגוף שלי מונח הדוק לשלך והראש שלי בדיוק אצל המקום שבו אתה פועם. שם שקט. שם אני יכולה לנשום לאט עד הקצה של בית החזה לשים את עצמי אצלך ולנצח לרגע את המלחמה הזו.

לא תיארתי לעצמי שככה יהיה. לא יודעת מה עדיף.