התיקון

אני הייתי מתה ועכשיו אני  חיה  רוצה לחיות. 

(אני שומעת את זה בדם שגודש את הורידים מרגישה את זה באוויר שמנפח את הריאות טועמת את זה באגל זיעה רואה את הדמעות בעינים אני מרגישה את זה במוהל שעולה בי.)

 רק
אהבתי אותך חזק כל כך, מסנוורת

הן את יפה פי אלף כאשר את פורחת
זורחת צומחת לכל הכיוונים
הן אני שלווה פי אלף כפרפר
השב אלייך
וגומע אותך בצוף.

(לא ממש אני כתבתי. קצת כן. אבל לא בטוחה שהיא היתה רוצה את הקרדיט...) 

אולי הכי טוב שאהיה באופן קבוע קצת שיכורה

הכל נהיה הרבה יותר נעים

לפעמים נדמה לי או כך רוצה אני שיהיה. שכל זה הוא רק חלום. חלום מר מתוק ומכאיב שבסופו התפוגגות אל תוך ריק המכיל רעש לבן אינסופי עד סוף כל הימים, אלו של החוף שאני, הים שבעינים שלך. 

לפעמים אני רק מבקשת שהסיוט הזה יעצר. 

(בלילות אני חולמת

חולמת היותך

איתך רחוק ללכת 

אלך עד ליבי ליבך)

וגם הסיפור ההוא של דבורה בארון שקוראים לו שברירים. על נערה עזובה שמוצאת אהבה בכלים שאותם היא מבריקה ומנצנצים אליה חזרה. 

יש כל מיני צורות לעזיבה. 

אז ראיתי סרט על איש לב זהב שעוזר לנרקומנים וזונות. ובאיזה שהוא שלב הוא סיפר על איזו אישה העוסקת בזנות. והוא סיפר שהוא מחפש אותה ברחוב רק בשביל לדבר איתה. כי שבוע, שבועיים היא לא מדברת עם אף אחד. ז׳תומרת, מדברת, בשביל להשיג משהו, לברר משהו. ואז מקבלת את המנה שלה והולכת לצד רק שיעזבו אותה בשקט. וכשהוא מגיע הוא מדבר איתה ואז היא קיימת והיא נוכחת. 

מסתבר שיש כל מיני סוגים של זנות. ועכשיו מתחשק לי לכתוב אל המילים הכי איומות. אבל אני מתאפקת. 

(חלילה לא משווה או מזלזלת בנשים שגורלן היכה בהן) 

מה נשתנה הלילה הזה

מכל הלילות

שבכל הלילות

אני מחכה לך פועמת ונוטפת

עד שתתעורר 

למתק שפתייך לאור יומך

הלילה הזה

אני

שיכורה מיין והלומה מכאב

אדוות שנאה עצמית מכרסמת בי

הלילה הזה כולו

לבד. 

הלוואי שלא. 

בשוכבי אני ערה אותך באלף עינים

ובהקיצי אני חולמת אותך בהיר בהיר

בשנתי תבוא אלי בחלום כמו מתק ניגר

רגע לפני פקחון העינים נקרעת ממך בבלהות

פועמת. הולמת. חולמת. אותך. 

**************

אתה יודע, לאחרונה אני חולמת לקחת את החוט המחובר למחט החדה והמעוקלת ולתפור בעדינות את השפתיים אחת לשניה יספיקו שלושה תפרים אני חושבת    אולי    גם תפר נוסף במעלה הירכיים הפנימיות אם הייתי יכולה הייתי בכלל קושרת בחבל רך את הרגליים זו לזו זה לא בשביל לכאוב    (בשביל זה לא צריך לא מחט ולא חבל. זה בשביל) שלא אוכל לפתוח לאף אחד לא לתת לאף אחד לגעת וגם לא להתקרב (אתה הרי יודע שאני מסוגלת וגם יודעת בדיוק איך)     עד שאתה. 

וכך עקודה ומאוהבת   אתן לך מספריים  לגזור את התפרים בעדינות ללטף לאט את מה ששייך לך       ואז לקרוע אותי לגזרים

רק אתה. בכל צורה ודרך. בכל רגע. כל נשימה. זה כבר הרבה יותר מדי, בחיי. כמה עוד נשאר? 

דברים שאין לי איפה לכתוב טוב לי ואני מתגעגעת מקווה שתבין