שחור-לבן-אפור
כותבת רק לך. יחיד ומיוחד.
אתה אומר שאני שחור-לבן. תמיד הייתי כזו.
מנסה להיות חמישים גוונים של אפור.
זה מנקר לי בראש כבר כמה ימים.
תגיד.
מותר לי לפעמים לבקש אותך?
לקרוא לך,
לדקה? לרגע?
להגיד לך שאני נורא צריכה אותך?
מילה. משפט.
סתם ככה, באמצע היום, בלי סיבה?
ולמה זה ככה?
אני לא רגילה להצטרך...
רגילה להיות חזקה. שולטת. מחליטה.
לא יודעת איך עושים את זה...
זה מפחיד אותי נורא.
זה מחניק לי בגרון
ומייד מציף בי דמעות.
ואני שונאת להיות ככה.
כי... אני מפחדת.
שכשתדע שאני צריכה אותך.
שאני לא כזו חזקה. שאני קצת נשברת.
שאולי אני בעצם עוד קצת ילדה קטנה.
חלשה. נזקקת. מובלת. נשלטת?
שמולך כל החומות שלי מתנפצות. כל השכבות נמסות. ואני ערומה. בנפש. ובגוף...
כשתדע... תיבהל. לא תאהב יותר? ותלך.
מנסה להיות אפור...
לא לגמרי הצליח.
אני לא באמת חושבת שתענה.
רציתי רק לספר לך. פה יותר קל לי.
