בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.
וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף
וְרֵיחַ יַלְדוּת רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.
אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶק שֶׁלְּךָ
תְנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.
-לאה גולדברג
מאסטר אחד ויחיד
אהוב, חבר,
ראי.
כל כך הרבה דברים בשיר הזה מצלצלים לי אותך. ריח יַלְדוּת... ועוד המון. מחייכת.
רוצה להגיע אל החוף שהוא אתה
להשביע את הגעגוע שהומה בי
לראות איתך בחושך את כל הדברים.
והסליחה. היא כנראה מעצמי. ולפעמים זה הכי קשה.
ימים כאלה... לא קלים. רחוקים. מחשבות מתרוצצות.
הלב רץ. וחוזר.
רצוא. ושוב.
מתגעגעת. רוצה לגעת. ולדעת.
תודה שאתה. ראי.