התיקון

פותחת את הפה
לא יוצא שום קול
רק אד ירקרק ורעיל
מתנחשל ממני
והנה הם מופיעים בו
השדים שלי.
הם צורחים וצווחים בקול שלי
את המחשבות הכי שחורות
הכי אפלות
הכי גרועות.
מטומטמת. הם יגידו לי.
מה חשבת לעצמך.
בשביל מי את טובה.
אף פעם זה לא מספיק.
את. לא. שווה.
ולא משנה כמה תנסי.

את אף פעם לא תהיי.

אין להם בעצם שום קול.
זה רק המחשבות שלי שצורחות לי ככה באזניים.
רק אני שומעת.
זו אני שם, בקרחת היער. ערומה. שיער סתור. מתגוללת בעפר. נותנת להם לבעוט בי. ללעוג לי. לגלגל אותי. ללכלך אותי.
צרחות, זיעה, בוץ, דמעות. הכל מתערבב ועוטף אותי כמו תכריכים.

מחול שדים מטורף ואומלל. 
הם בכלל לא שם. זה רק אני.?

צריכה להאכיל את השדים שלי.
והפעם הקרבן יהיה קשה מתמיד.
כי איכשהו הצלחתי לברוח. אשליה מתוקה. שאולי כן. אולי כן טובה. שווה. יפה. ראויה. אפילו... מגיע לי?

השדים שלי נגעלים מהסוכר הדביק של האשליה הזו. אז הפעם הם רעבים במיוחד.
והם יזכירו לי את מה שניסיתי להעלים.
והם יגידו לי שוב. קרוב קרוב ילחשו לי. והבל פיהם מנשק לי את האוזן. והלחישה הזו מהדהדת לי בראש. מיללת לי בנשמה ומנפצת אותי מבפנים: לא מגיע לך כלום. אז עדיף שלא תבקשי.

לא להראות חולשה. לא למצמץ, אפילו לרגע.
ללבוש את שמלת הברזל.
ולחייך למראה הסדוקה שאני.