התיקון

כשקמת בבוקר. מתפנקת כמו חתלתולה. אני כבר לא הייתי שם.
עזבתי מוקדם בבוקר. להליכה המונוטונית. המרפאת.
בכל הימים שאחרי. נפגשנו רק לרגע. מבטים חטופים וסקרנים.
העליות נהיות קשות. האוויר נהיה דליל.
התחיל לרדת גשם. כזה שמרטיב הכל. החלטתי להמשיך ללכת, וגם את. לבד על השביל, שתינו. כשאני נעצרת באיזה פינה בצד השביל, גם את. שתיקה מביכה טיפה.
פתאום את אומרת. כמה כיף היה לך איתי. ושאת רוצה שוב.
שאלתי אם היית פעם עם אישה. ואת אומרת שלא. מביטה בך במבט מופתע, וחושבת. איך היא התמסרה לי ככה...
שאלתי אם את רוצה ללמוד. העינים שלך עונות לי שכן...
לוקחת את הפנים שלך בידיים שלי ומסתכלת בעינים החומות, הנעריות, הרעבות האלה.
מנשקת אותך לאט. ואז בטירוף. בהתחלה את קצת בהלם. אבל אחר כך את מנשקת אותי בטירוף.
גשם. חולצות רטובות. נצמדות אחת לשניה. מלטפות ולומדות את הגוף.
אני שולחת יד אל תוך המכנסיים שלך. את מפשקת רגליים ונותנת לי להרגיש אותך.
פתאום אני עוצרת. ומסתכלת לך בעינים. ושואלת שוב: רוצה ללמוד? אז תעשי בדיוק מה שאני אומרת לך.
אני תופסת פינה נוחה יותר עם התיק הענק. נשענת עליו. ומורידה מכנסיים. את מסתכלת על הגוף שלי בטבעיות, ובלי מבוכה. אני לוקחת את היד שלך, ומובילה אותך לאורך הירך שלי. בסקרנות, ברעב, בתשוקה, בערגה, בריגוש. אני לוקחת לך את היד עד המקום שבוער בי אליך מאז שהייתי איתך. עם הנשימות הקצובות שלי, אני עוזרת לך להבין מה עושה לי נעים. מה את צריכה לעשות כדי להטריף אותי, ובאיזה קצב.
אני עוצרת אותך. מסתכלת לך בעינים ואומרת לך: עכשיו. עם הלשון...
המבט שלך כבר לא מופתע. הוא אומר תודה. כאילו זה מה שהתשוקקת אליו כל הזמן. ורק חיכית שאגיד לך. שאבקש.
אנחנו מחליפות תפקידים. אני מתמסרת לך. כאילו גורלי נתון בידיך. בשפתייך. בלשונך.
זו אולי פעם ראשונה. אבל הלשון שלך כאילו מכירה את הגוף שלי היטב. ואת עושה לי להתפרק. לרעוד. לבעור.
כמו פעם. איתו. מזמן.
לרגע אני גם איתו. וגם איתך. הכל מתערבב לי מול הנוף המדהים הזה...
כשאני פוקחת עינים את כבר לא שם.
רק אני. וההרים. והגשם. והזכרונות...