היה היום.
אני מנסה לכתוב. ובקושי מצליחה להכניס לתוך מילים אותך. אותי. אותנו.
פירקת לי את הצורה.
וזה כאב נורא, וזה הרגיש עד הקצה של הכל. עד הקצה של הכאב, של העונג, של הטירוף, של האושר, של האהבה, של הגוף, של הלב.
הגוף עוד מרגיש. הצוואר, הפה, הכוס, חור התחת. הלב עוד רץ בטירוף. הנשימה עוד לא ממש חזרה למקום.
אתה אומר שהייתי קולית. בכלל בכלל לא. הרגשתי כל שניה. כל נגיעה שלך.
את העצמה שבה עפו הסטירות על הכוס שלי
הליטוף שבו האצבעות שלך עינגו אותי שניה לפני הסטירה
הזין שלך שמילא כל מקום אפשרי בי
המילים המתוקות שלחשת לי באוזן כשידעת שקשה לי.
אני רוצה לצרוב כל רגע. כל מה שהיה. ולפני. ואחרי. והעינים שלך.
אני רוצה לצרוח כמה טוב היה לי בזה. כמה רציתי. ככה. סוף סוף. אני רוצה לרוץ ברחוב ולספר הכל. לספר אותך. כל שניה.
כמה התרגשתי ורעדו לי הידיים לפני. וגם אחרי.
וכל מה שהיה אחרי. המזכרת המדהימה שהשארת לי על הגוף. הסימן הסודי שלנו. המתנות המתוקות שנתת לי. שמזכירות לי שוב שאתה מכיר אותי טוב מכולם. גוף ונפש. כבר כל כך הרבה זמן. אני רוצה לבכות מאושר.
אני רוצה קולר. אני רוצה שכולם ידעו, לפחות פה, בעולם המטורף וההזוי הזה. למי אני שייכת. אני יודעת שכנראה לא יהיה. אבל אחרי הבוקר המדהים והמרגש שהיה לנו...
אהובי. אם הגוף היה יכול לדבר. היית שומע את הלב שלי רץ. את העינים שלי שמספרות אושר ורוגע. את הכוס שלי שמתגעגע. את כל פעימה ופעימה בי. שרוצה אותך כל כך. כל מילימטר בגוף שלי, ששייך לך.
