אלהים יבוא אלי בתימהון לבב
תי-מה-הון
ה הא השורקת הזו נתנה לו להיכנס
כשאני עוד הייתי עמוק בתוך עיסת ה מה הדביקה שלי
בתוך אטימות הלב טמטום החושים
עינים רמות מראות מרמות
עינים מנוקרות מבכי אך הפעם הזה
אולי הפעם זה יצליח
אולי הפעם אקרא והוא יבוא
אולי הפעם אקרא ואני אבוא
אולי הפעם משהו אחר
דרך החלון זה מתגנב בי
הוא יישב מולי אפור כזה ועייף
לא מה שהבטיחו
אבל זה מה שיש
לפחות אני אדע שהוא פה איתי
שכבר אין בשביל מה
אולי אחזיק לו את היד טיפה
אולי הוא יחזיק את שלי בחזרה
אולי
מישהו
יחזיק
לי
את
היד
ויגיד
מילה
שתיגע
לי
בלב
אבל היד שלי קפוצה סגורה כועסת פוגעת כמו אגרוף בעיקר בעצמי וזה מתחיל גם לפגוע באלה שמסביבי
לא נותנת לחבק לא נותנת להתקרב לא נותנת להסתכל בעינים מפחדת שבחיבוק האמיתי הראשון הכל יתפרק מפחדת שבמבט החודר הראשון אני אבכה עד שכבר לא יישאר ממני כלום, רק גוף שהוא קליפה משומשת ביתר כמה קמטים ועור בהיר בוגדני לא אהוב לא רצוי. אז אני בוכה בשקט, לבד. ולא מתחבקת. ולא מסתכלת בעינים.
לפעמים אני מרגישה שעדיף שלא הייתי. למשל עכשיו. לפעמים הייתי רוצה להיות יותר אמיצה. מבחוץ חושבים שאני אמיצה. אבל אני לא. הלוואי שהייתי. עכשיו אמחה את הדמעות ואקנח את האף אלבש שמלה ואיפור וחיוך אולי. חג שמח.
