השפתיים שלך. כבר כל כך הרבה. זמן. איך. ומה פתאום עכשיו. רק לעמוד במרחק כמעטאפס מולך. לנשום את אותו האוויר. השפתיים יחרכו מרוב געגוע. בלי לגעת. רק להיות איתך במרחק כמעטאפס. מדמיינת את המגע של השפתיים שלך. עוצמת עינים. נשיקה מאלוהים שהיא גיהנום או גן עדן מה זה חשוב בכלל. אתה. רק אתה. מאז ולתמיד. אתה. השפתיים שלך. וכל היתר.
(כן. אני מתגעגעת. אפילו לכתוב לא הצלחתי)
(וגם. עברה לי מחשבה על חייך האחרים וזה שוב כואב כל כך. מועך את הלב והחזה עד שאין אוויר לרגע. תמיד ייכאב ככה?)
(ואתה הרי יודע.שבשניה שהמרחק הזה יצטמצם. שהאוויר שבחלל הפה שלך יתאבך עם שלי. שננשום את אותה הנשימה. זו תגובת שרשרת שאי אפשר לתאר במילים. אפשר רק לגנוח לתוך הפה שלך, להיאנק, לנשוך. זו ריאקציה כימית שמגיעה בנקודת הרתיחה, ממיסה אותי מולך ומקיימת אותי מחדש, שמשחררת מתוכי את הזונה שלך. זה כואב לי על הגוף כמה שאני מתגעגעת.)
