לכאב הזה שלי יש תמונות משלו ושיר משלו וזיכרון משלו. זה טקס ידוע שאני מעבירה בו את הלב שלי, בוחנת מחדש כל פעם האם הצלקת שבירה, האם החוטים שנתפרו ביד מרושלת עדיין מחזיקים מעמד, ומה קורה אם שוב אשרוט באותו הפצע. האם עדיין מדמם לי שם. יש פעמים שזה קופץ עלי בלי התראה. מזנק כמו פנתר מורעב בלי שאהיה מוכנה ואז יש בזה משהו אמיתי יותר. שורף יותר. ישר לוורידים. זה כשיש את השיר הזה ברדיו. ההוא שבכיתי בו אותך כל כך הרבה שנים. כשאני רואה מזכרת מחייך האחרים, ההם. את השם שלך בהקשר סתמי למשל.
ולפעמים. אני נהנית לעשות את זה לעצמי. לקרוע את העטיפות ולחשוף את עצמי לכאב החורך הזה. הנוגע. להעביר את עצמי במודע באש הזו. לקחת שוב את ליבי למקום הזה. להשמיע לעצמי את השיר. לחפש בכוונה תמונות מכאיבות. כמו בודקת גבולות. כמו בוחנת עד כמה עמוקה התהום וכמה איום שוב לעמוד בסיפה. כמו ילדה קטנה משחקת בפלסטלינה של הלב, מועכת ודוחפת אצבע מגושמת. כמו שואלת: עדיין?
כן. עדיין.
אתה חושב שזה מאזוכיסטי, לרצות לכאוב אותך שוב ושוב? אתה חושב שאולי אם תכאיב לי בגוף זה יוכל להחליף את המשחק הזה שלי?
אניכלכךמתגעגעתכבראיןלימקוםבגוףבליגעגוע
