בהיעדרך. אני מוציאה את עצמי לטיול במרתף העינויים שלי.
בלב יש שתי עליות ושני חדרים. אצלי בלב יש גם מרתף. מרתף עינויים. האור שם נעים ומלטף ומשמיעים שם נונ סטופ את שיר מספר תשע, השיר שלצליליו עשינו אהבה תמימה וקרובה ובלתי אפשרית, השיר ששנים אחרי לא העזתי לשמוע. על הקיר יש עבודת וידאו ארט ומקרינים שם כמה תמונות ברצף יש תמונות מאז ותמונות מעכשיו לא יודעת מה כואב יותר. יש שם מכשיר עינויים מיוחד שסורק את הזיכרון כמו מסרקות ברזל על הבשר החי, כמו לצחוק לי מה את עוד זוכרת. זה זוכר לי בגוף. זוכר לי עינים ומגע וקול וריח. בכל פיסת עור שלי שזוכרת אותך זה מטפטף טיפה בוערת של היעדרך. יש שם מכונה שמצליפה בגעגוע עד שהוא מדמם. המרתף לא משאיר סימנים. רק שובל יחיד של דמעות שנבלעות בכר. ויש כיסא מיוחד, קוראים לו מה היה אילו. לשם אני הולכת ברגעים הבלתי נסבלים של היעדרך- היעדרי. מתחברת כמו למזרק הירואין לתמונות המתעתעות של מה היה אילו. אני מחזיקה בו מעמד רק כמה דקות עד שצרחות הכאב שלי מהדהדות במרתף והלב רוצה להתפקע.
אז אני קמה, עוטפת את הצלקות, מכבה את האור. זוחלת חזרה אל החיים. עד הפעם הבאה.
בשביל מה כל זה. אני עדיין חיה. וגם הגוף לא משהו.
