ילדים מתוקים, שבו יפה במיטה ואספר לכם על המפלצת. אבל תתכסו בשמיכה כי שלג בחוץ ולאמא קר מבפנים. יופי, מתחילים.
המפלצת ירוקת העינים. זה לא השם האמיתי שלה. אף אחד לא זוכר מה השם האמיתי שלה. לא, בובה שלי. היא לא רעה. היא רק נואשת. ורעבה. גם את רעבהתת יפה שלי? המפלצת הזו רעבה לדברים אחרים.
כשהכל מוטרף ורטוב ובוער היא דווקא ישנה נהדר. מכורבלת בתוך עצמה כמו גור קטן. זה דווקא כשלא. כשרגיל. כשמבחוץ נראה שהכל בסדר. שנרגעתי. שנושמת. היא מריחה את זה. את האוויר שנכנס לריאותי בצלילות בלי לחרוך אותי מבפנים. היא שומעת את הקול הרגיל שלי. את הפעימות הרגילות. ואז היא מתעוררת. לוקקת שפתיים. לאט בצעד כבד ומתנצל היא מזדחלת אל הפצעים. הכי טובים אלו הישנים. שצריך לגרד ממש עמוק פנימה. לא, היא לא רעה. היא חייבת. היא נזקקת. נואשת. אני אסביר לך פעם אחרת מה זה נואשת, טוב בובונת? אז היא מקלפת את הגלד. וחופרת בציפורניה הארוכות עמוק אל תוך הפצעים האלה. עד שמדמם. עד שדמעות. עד שצורב וחורך. ואז בלשונה היא תאסוף את הדמעות לקערה עד שתתמלא. והיא שוכבת לנוח למרגלות הפצעים המדממים, מסתחררת מריח הדם שכבר מתחיל להיקרש. לא, אי אפשר לראות אותה. היא בפנים.
להשאיר לכם אור קטן הלילה? מחר נספר על פיות. אמא מצ׳וגעת...