לפני 7 שנים. 2 בפברואר 2017 בשעה 2:58
עד שיבוא הזמן שבו
נשקיט את צרחי הגוף
והלב שלי יפעם קרוב לשלך
אני אמשיך לדמיין
עינים שרואים בהן את הים
שפתיים מייד אין גן עדן
וזין שצרב את צורת הכוס שלי לנצח.
ורק איתך. ולך. ועליך. ואותך. ואז אולי יפסיק הגוף לצרוח מרעב ולבעור מכמיהה ויהיה יותר קל. יותר שקט.
ובכל מקרה. כך או אחרת. שלך. גם בהיעדרך.