המאורות הגדולים מתכנסים, מתכסים. אם הירח יכול לעטוף את השמש. אז גם אני מבקשת שתיגע בי. ממרחק הזמן שכמו אין לו סוף. הסוף קרוב כל כך ואז יתחיל הכל. המרחק שנמתח יותר מדי זמן יישאב אל תוך ואקום. ובתוך הריק שייווצר נהיה שני גופים שנמשכים אחד לשני מכורח בריאתם. אורביטלות שנועדו להתנגש במלוא העצמה. נטולת מסה אבוא אליך. גם נטולת כיסויים ומעורטלת מכל. פשוטה וערומה והוויתי אומרת רק אותך. לדברים רבים כל כך כבר לא תהיה משמעות. לזמן שעבר, לזמן שיעבור. אל מעבה הסוד שהוא אנחנו ידחקו להיכנס כל החלומות והתשוקות כל הטומאה והטוהר כל מה שמלוכלך ואסור כל שאי פעם בער בגוף כל שאי פעם ידעתי. שאי פעם רציתי ושכחתי. כל שכאבתי. במערומי ארצה להתעטף רק בגופך. בחסרוני ארצה להתמלא ממך. בקימוריי אחמוד את צפונותיך. בשעריי אפתח אליך. אפתח אליך כל קפל, כל נקב, כל פתח, הכל גלוי ופעור לפניך. בשבריר מבט שלך, בצל של קולך, אהפוך לכלי לקבל את תשורות הגוף שתיתן בי עלי אלי. כלי שיצור את תביעות הגוף שתתבע ממני. בכל צורה ואופן שתדרוש. וכשאבקע אליך, כשמקורך ינבע בעומק גופי, יקרוס העולם לתוך עצמו והחיכוך של אונך בקירותיי יעלה ניצוצות שיבראו עולם מחדש. הסוף קרוב כל כל ואז יתחיל הכל.
לפני 7 שנים. 21 באוגוסט 2017 בשעה 14:51
