התיקון

הפצע שאתה בי לא יתאחה לעולם. יבואו ימים רבים, גברים רבים, נשים. המון נוזלי גוף. וגם אתה תבוא. שוב ושוב. זה לא ירפא. רק ישכיח לאותו הרגע. יתן עוד נשימה. 

אני מנסה לדייק את הכאב הזה. לעבור עם הסקלפל בשוליים ולקלף את מה שמיותר. בשפה המקצועית קוראים לזה הטריה. להבין אם אני באמת כואבת אותך או בעיקר אותי. 

מדי פעם אני מלטפת את הכאב הזה ומנסה לחייך אליו או איתו. לשבת במחיצתו ולהרגיש בנוח. להסתכל עליו נקי ולא להפסיק לנשום. 

ולפעמים זה מטביע אותי. גם עכשיו. נוזל ממני כמו מוגלה וצורב אותי מבפנים. הימים האחרונים קשים במיוחד. 

אני מסכמת שנה עם הרבה יותר כאב מעונג. 

את הפצע שאתה שום דבר כבר לא ירפא לי. נעמוד שם על שפת התהום ונשליך פרחים אפורים פנימה ונצייר תמונות אפורות ומילים אפורות וציפורים אפורות יצייצו אולי. והתהום תישאר שם. 

שנה טובה נצח.