עשיתי טעות וראיתי GIF קצרצר שחור לבן של התחלה של נשיקה. עכשיו אני אפילו לא בטוחה אם זה היה גבר אישה או שתי נשים, וזה גם לא משנה. אפילו לא התכוונתי להכאיב לעצמי ככה, לא הפעם. לפעמים אני מנסה לטעום את הכאב זה כמו לנשוך שפתיים עד שמרגישים דם. הפעם ממש בטעות. טעויות שמשלמים עליהן ביוקר שעות לאחר מכן.
וחשבתי שהייתי צריכה לחתוך ממך את השפתיים. האלה הרכות והחמות. השפתיים שבשבילן אני נותנת הכל. שפתי גן העדן שלך. אלהים השפתיים. לחתוך עדין עדין מסביב. אולי גם לעקור את העיניים, עיני הים שלך. את הגבות המשורטטות, את המצח הבוטח. הייתי גם תולשת את הידיים הענקיות יחד עם הזרועות הרחבות והחזה המנחם הזה שלך. הכתפיים היציבות. המתניים. האגן. הזין הרחב. הביצים הגדולות. עמודי הרגליים.
ואני יושבת בתוך ההמולה שנקראת חיי ומדמיינת אותי מקרקפת לי ממך stuffed animal כזו. שכל פעם ששוב הגעגוע מציף אוכל להניח בעדינות את הזרועות סביבי ולנשום אותך.
כן. אני עד כדי כך. אלהים אדירים אני כבר לא נושמת. עד כדי כך.