אני כבר לא בטוחה מתי בדיוק הלכת ועוד יגיע הרגע שאפקפק האם בכלל היית. המרחק והזמן שביננו היו לדוק, שהתאבך לתצורת גז ומשם למים וכרגע הם מוצק. זכוכית קרח שבירה. אםשר כמעט לגעת בזה. ככה בדיוק רציתי. זה מאפשר לי לראות את חיי בלי הסחת הדעת שהיא אתה.
אז חיי שכעת. אני נמנעת מלהיות בחברה פן אשאל מה נשמע על ידי אנשים שעולמם שלם. או אז בקול דממה תצנח המסיכה ואאלץ לחשוף את סדקיי. את פחדיי. בינתיים אני מגדלת מפלצות במערת גופי. ואתה לא פה. לא ידעתי איך יהיה בלעדיך, וככה בדיוק רציתי.
את הגעגוע אני משיטה על פני ימך בסירות נייר עדינות ויודעת שהקברניטים שיכורים והסירות תיטרפנה ולעולם לא יגיעו ליעדן. וזה בסדר, ככה הרי בדיוק רציתי. לא?
אנשים שעולמם שלם (דנה) מכאיבים לי עכשיו. זה מסנוור מדי. גם לי פעם היה עולם כזה, שלם ומסנוור. לא, לא חושבת שרציתי ככה. שידעתי ככה.
