אתמול ביטלתי את ההתראות מהאפליקציה ששולחת לי אותות חיים ממך. אולי ככה מוציאים סכין שנעוצה כבר המון זמן.
ואז בנהיגה בלילה נזכרתי שממש תיכף אנחנו חוגגים שנתיים לסבב הנוכחי. שנתיים מאז שהחזרתי אותך לחיי. שנתיים מוצפות בכאב ובלבול, כל כך מוצפות שהיה קשה לנשום.
היו כמה שעות אתמול שלא חשבתי עליך. כמה שעות רצופות. באותה נהיגה לילית ניסיתי לחשוב כמה זמן עבר מאז חשבתי עליך לאחרונה ושום דבר לא קפץ לי לראש.
אתה שואל אם אני כועסת. אולי כועסת לא מילה נכונה כי אתה יודע שאני לא יודעת לכעוס. רק על עצמי. וגם היתה תקופה שכעסתי עליך, פעם, בסבב הקודם. אני לא כועסת אבל אני חושבת שאולי נהגת בי שלא כשורה. שנשארת בחיי כשזה היה כל כך כואב. שהבאת אותי לקצה התהום בלי שבאמת אתה יכול להיות שם לידי להשגיח שאני לא מתרסקת. והתרסקתי. אלפי פעמים ביום. ושוב. ושוב.
ואין לי זכות לכעוס שהלכת. ואולי מוטב לי שכך.