התיקון

(רביעי להיום, ודי) 

נסיון להבין את הצורך להגדיר. זה מגרד לי כבר כמה ימים מן גירוד פנימי כזה. מהו הצורך למסגר אותי, אותך. אותי אליך. 

אולי זה הצורך להלך על קרקע בטוחה, מאוזנת. מעולם לא הייתי free spirit. פחדנות קטנה. לא לעזוב ידיים לפני שאני יודעת שיש מישהו שיתפוס מהצד השני. כאילו, להיות מוכנה לספוג רעידת אדמה אבל לדעת מראש שהיא תיגמר או שהיא לא תחריב. את הלב. ואת הבית. (מעניין שכתבתי על קרקע ועל רעידת אדמה. לא בכוונה. אני ארצית).

או הצורך בהדדיות. והאם הייתי יכולה גם בלעדיה. ככה נקי רק אני, בלי קול שעונה מולי. האם אני יכולה להגיד: אני רוצה, בלי שאדע שיגידו לי חזרה: רוצה, גם. לקחת סיכון ולקפוץ בעינים עצומות לרווחה.

אני שיפוטית הערב (כתמיד). אולי תקבלי את זה שהצורך להגדיר הוא סימן טוב ולא סימן רע? זה סימן שקרוב. ונעים. ורוצה. ועוד. ויותר. ושוב. ושקט. ובטוח. ו

נושמת   עמוק   ולאט ו

סוף   סוף   לא   כואב.

ויש קול שאומר בי- בלי הגדרות. ציור בקווים שחורגים מכל מסגרת שאי פעם ראית. תני לזה עוד טיפה לרעוד בך. לא צריך עדיין לשים בתוך קופסא, שלא יידהה בתוכה הקסם. תני לגלים האלה לזרום בתוכך ותפסיקי לחשוב על יבשה. תני לעצמך ללכת בשבילים הבלתי בטוחים על הקרקע הבלתי יציבה (ארצית, אמרנו?) לב פועם וגוף כמהה זה בהחלט מספיק לעכשיו.