ואז הוא הרים אותה בשתי הידים הגדולות שלו. היא נבהלת ויוצאת לה מין צניפת בהלה בלתי נשלטת כזו שמעלה על פניו של הדוב חיוך איטי ומרוצה. היא נאחזת בו בידיה הקטנות והחזקות וכורכת רגליה סביבו. עכשיו ככה, הגוף שלה מפושק ופעור כנגד הגוף שלו ועונג מהול בפחד מתפשט באבריה. היא נצמדת אליו כגורה. גורה פועמת, משתוקקת, מתמסרת. גם מתפנקת.
הוא לוקח אותה לתוך היער, מקומות שאף פעם לא היתה בהם לבד. מקומות בהם אסור לאישה קטנה ללכת כי שם, מספרות השכנות, שם מסוכן. הפרא שולט. והנה, היא פה, עם הפרא השולט שלה. ולא מסוכן לה. עוצמת עינים ומקשיבה לרחש שמשמיעות כפותיו ביער. צעדיו גדולים, בוטחים. היא שומעת מקרוב את פעימות הלב שלו ואת הנשימות החייתיות שלו. יש בחלל החזה שלו מין גרגור כזה כשהוא נושם, ואצלה בחלל החזה יש המיה.
היא לא יודעת איך מדברים עם דוב וזה דווקא קל לה ככה, כי היא מעולם לא היתה חזקה במילים. לפחות לא במילים הנאמרות. עם הדוב היא תדבר בעינים. בנשימותיה. בפעימותיה ובגופה. גופה אומר לו את המילים שהיא לא יודעת להגיד אף פעם.
עוצרים. היא מגלה שהיא התנמנמה בזרועותיו ועכשיו הוא מערסל אותה ומניח אותה על אדמת היער. עשבים קטנים ותלתנים מדגדגים את גופה ומסביב פרחים כאלה, אלה שהיא הכי אוהבת. בראשה היא יודעת שמות של כל כך הרבה פרחים, ואלה, אין להם שם. כי לא לכל דבר צריך להיות שם. לא כל דבר צריך להגדיר ולמסגר. פה, ברגע הזה איתו, היא אישה של דוב.
