הבוקר באוטו חשבתי. מה תועלת באהבה הזו. או שאני פגומה או שהיא. אהבה שלעולם לא תספיק. שבהתחלה היא ניצוצות ופעימות ולחישות ואחרי תקופה היא רגילה ופושרת ומחפשים אחר הריגוש הבא.
----------
אני (עדיין) אדם של שחור ולבן לצערי. והאהבה היא אפורה. חמישים גוונים של אפור. כל פעם אני חושבת שהנה הפעם אני מצליחה לחיות באפור. הלוואי שזה היה מספיק לי. וכל פעם זה מרגיש לי שקר.
קצת ילדותי מצידי. דרושה התבגרות.
---------
אני מאמינה בהתאהבות. במשיכה. בתשוקה. אני מאמינה בגוף. בחברות. באחריות. בשותפות. בדרך ארוכה שהולכים בה יחד מתוך ראיה פקוחה. אני כבר פחות מאמינה באהבה וקצת מוותרת עליה מראש. ואולי זה רק עניין של סמנטיקה והגדרות.
----------
נתקלתי בפוסט של מישהו שהיה איתי פעם. על זה שכולנו פה בעצם בשביל להפסיד. אז אולי לא בשביל להפסיד, אבל בשביל להסתכן. אוכלים מהר מורידים בגרון וכבר מחפשים את הממתק הבא.
----------
הפי וולנטיינז דיי.
