אני אוהבת פומלות. יש להן טעם כזה מתוק חמוץ ואם זו פומלה ממש טובה אז גם טיפ טיפה מר. הן עסיסיות ועל הלשון הן משאירות טעם מעקצץ כזה, מזכיר משהו אחר. הבקבוקונים של הפומלה קשיחים כאלה אבל ברגע שהם מתמסרים ללשון התובענית הם מפיקים מיץ טעים טעים גם זה מזכיר לי משהו אחר או את אותו המשהו בדיק.
אבל הכי אני אוהבת את הקליפה. עבה ובשרנית. עם שכבה נוקשה מבחוץ שיש לה ארומה מרה והשכבות הלבנות הרכות האלה מבפנים. תפוז אולי עוד אפשר ביד חשופה אבל פומלה זה במגרש של הגדולים. אני גדולה בעיניך?
בתנועות עדינות ומדויקות אחרוץ סימנים על הקליפה העבה. אחר כך, אצבע אחת תמשש ותחפש את המקום המתאים, שם בדיוק איפה שאפשר להרגיש. בלי לראות רק לגעת. להעביר אצבע לאורכו של החריץ הזה ולדעת שמשהו מהטעם של הבפנים נדבק לי באצבעות. והטעם.
אני אוהבת אגוזים. גם פה לא צריך עיניים, רק להרגיש. איך ידעת שפקאנים יותר? ללטף את הקליפה הקשה שמשאירה כזה מין דוק על הידיים. חום שחור. עור שחום עינים שחורות. אני יכולה להחזיק שניים בכף היד (לא, לא רומזת פה לכלום) ולסובב אותם ככה אחד כלפי השני עד המקום הנכון שבו להפעיל טיפה כח ו קנאק החכמה היא לפצח את הקליפה ולהשאיר את התוך שלם.
ופיסטוק. פיסטוק הוא מטעה אולי בגלל הצבע הירוק סגול הזה מבחוץ שנותן הרגשה של משהו אחר. לבחור אחד סגור להכניס לפה למצוץ ממנו את המלח ולגלגל על הלשון תמיד יש שם סדק קטנטן ואני משתעשעת עם הלשון על הקשה העגול הזה עד שאני נועצת שיניים ומקלפת גם אותו.
בוא, בא לי ביס. עכשיו יש לך תיאבון?
