נשים שסועות גברים פצועים. משייפים חרכי ירי ומצודדים זה מול זה כוונות בלי לרצות לפגוע. כמו מחזה פסיכודלי של ריחות וצבעים, מחוררים קליפות ומייד מצמיחים אחת חדשה עבה יותר. נשים בודדות גברים אבודים. סודות שצומחים כמו האפונה הפלאית מהאגדה ההיא וסופם שיחנקו אותנו מבפנים. בוא תושיט רגע את היד שלך כאן ותרגיש את הכאב הזה. את הבדידות הזו שאין לה סוף. בואי תני לי את היד שלך ושימי אותה איפה שמדמם אצלי. איפה שנפער חור בחומה ומי יעמוד בפרץ עכשיו. גברים מזיינים נשים נחדרות. בעבור רגע אחד של להרגיש פחות לבד. לא בכיתי כבר כמה ימים אז למה עכשיו פתאום. הגוף שלך מקולקל. את פגומה.
התבהר בי פחד. איך שפחד יכול להיות בהיר וחד וקר. התכריכים שהידקתי סביב ליבי בפעם האחרונה שהוא איים עלי שידמם למוות. השריון שנלבש בפעם הזו האחרונה שעמדתי ערומה מול עינים זרות. לא יודעת אם אני מסוגלת לפשוט אותו. לא יודעת אם אני רוצה. ועם שריון אי אפשר. זה פשוט יוצא רחוק מדי.
